תפילה אחורי רבו / הרב הלל בן שלמה

ברכות כז ע"א-ע"ב

בגמרא מסופר על רבי ירמיה בר אבא שהתפלל מאחורי רב, ואחד הדברים שהגמרא למדה מכאן הוא, שתלמיד יכול להתפלל מאחורי רבו. הגמרא הקשתה על כך מברייתא האוסרת זאת, ותירצה שדווקא לתלמיד חבר כפי שהיה רבי ירמיה בר אבא הדבר מותר, ולא לתלמידים אחרים (וכן הוא בשו"ע צ,כד-כה).

רש"י (ד"ה אחורי) מבאר את האיסור להתפלל מאחורי רבו, משום שיש בכך דרך יוהרא, כשם שאסור להתפלל כנגד רבו. אמנם, בתפילה כנגד רבו דרך היוהרא מובנת, שהוא מראה את עצמו כשווה לרבו, אך מהי דרך היוהרא במתפלל לאחוריו? אמנם, כדברים אלו משתמע מדברי הגמרא ביומא (לז,א) "המהלך כנגד רבו הרי זה בור; אחורי רבו הרי זה מגסי הרוח", ונראה שלהבנת רש"י, באופן זה הוא מראה את עצמו כהולך בעקבותיו ומחליפו. המאירי ביומא מבאר, כי כאר הוא הולך אחורי רבו, הדבר נראה כאילו הוא מתרחק מלשמשו.

התוספות (ד"ה ולא) מביאים פירוש אחר, שהתלמיד נראה כמשתחוה לרבו. אולם לפי פירוש זה נראה שיש לשאול, מדוע לתלמיד חבר הדבר מותר, וכי הוא אינו נראה כמשתחוה לרבו? ייתכן לומר, כי בתלמיד רגיל המשתחוה לרבו "מורא רבך כמורא שמים", יש לחשוש שהוא עושהו לאלוה, ועל כן יש לאסור את הדבר. אולם בתלמיד חבר, הדבר ידוע שהוא אינו עושהו לאלוה, שהרי הוא גם חבר שלו (ומסיבה זו האיסור נאמר דווקא לגבי רבו, ולא לגבי אנשים אחרים).

טעם אחר המובא בדברי רבינו יונה הוא, שמא יגמור את התפילה אחרי רבו, ויעכב בזה את רבו מלפסוע לאחור ויצערו. לפי זה כתב שניתן להקל אם נמצא במרחק ארבע אמות ממנו; ויש מקום לדון אם גם לפי שאר הטעמים הדין נכון, שהרי ייתכן שאין הוא עוד נחשב ממש מאחוריו, כשיש רווח גדול ביניהם (וכך כותב הלבוש, שזו כבר רשות אחרת), וגם הרא"ש ורבינו ירוחם כתבו להקל מחוץ לארבע אמות (וכן הוא בשו"ע יו"ד רמב,טז). אבל המאירי בברכות כותב, כי לפי הפירושים של רש"י ותוספות, אפילו במרחק גדול יש להחמיר. אמנם, המאירי כותב שבבית הכנסת יש להקל להתפלל אחורי רבו, שאימת הציבור גדולה מאימת רבו (וראה ברמ"א שם שהביא דעת המתירים להתפלל בבית הכנסת במקומות קבועים לפני רבו, אבל לא הזכיר היתר זה במתפלל אחורי רבו, וייתכן שהתכוון לחלק בין המקרים).
 

גורם לשכינה שתסתלק

המתפלל אחורי רבו, הוא הראשון בשורה של מעשים, שלדברי רבי אליעזר, העושה אותם גורם לשכינה שתסתלק מישראל: הנותן שלום לרבו, המחזיר שלום לרבו, החולק על ישיבתו של רבו, האומר דבר שלא שמע מפי רבו. נראה לכאורה, כי המשותף לכל הדברים הללו הוא, שיש בכך דרך גאווה – וכפי שפירש רש"י, וכפי שמובא גם בהמשך המסכת (מג,א) על המהלך בקומה זקופה, שהוא כאילו דוחק את רגלי השכינה.

ההבנה שסילוק השכינה נגרמת מהגאוה, מבוארת ברש"י לעיל (ה,ב) על שנים שנכנסו להתפלל ואחד מהם קדם ויצא ולא המתין לחברו, שגם לגביו נאמר "שגורם לשכינה שתסתלק מישראל", ומבאר רש"י: "הלמענך תעזב ארץ - וכי סבור היית שבשבילך שיצאת תסתלק השכינה ויעזוב את חבירך המתפלל לפניו". אמנם, שם ניתן להבין כי הסתלקות השכינה בגללו, נובעת ממיעוט האנשים, כמובא שם (ו,א) שבעשרה השכינה נמצאת עוד קודם שכולם באים, אבל אפילו אחד העוסק בתורה שכינה עימו. בדברי חז"ל אנו מוצאים כי השכינה מסתלקת מישראל, בגלל פעולות הקשורות למיעוט עם ישראל, כאי עיסוק בפריה ורביה (יבמות סד,א); אך גם חטאים חמורים גורמים לכך, כשפיכות דמים (יומא פה,א), וכך נאמר לגבי דיין שלא דן דין אמת לאמיתו (סנהדרין ז,א).