הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "אמר רב... אמר רב..."

ברכות כז ע"ב

והאומר דבר שלא שמע מפי רבו - גורם לשכינה שתסתלק מישראל!

1.
זהו המקור הבולט בש"ס לעיקרון שכל מה שאומר חכם משמע ששמע זאת מרבו אפילו אם לא ציין זאת במפורש, כי לא כתוב כאן בגמרא שתלמיד חייב לומר מפורשות שדבריו הם מה ששמע או קיבל מרבותיו. [ומשמע שמדובר דווקא ב"תלמיד" ולא ב"תלמיד-חבר"].

2.
וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רכג, שמביא מהפוסקים שעיקר הכוונה היא שאסור לתלמיד לומר דבר בשם רבו ורבו לא אמרו.

3.
רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ה הלכה ט:

וכל זמן שמזכיר שמועה בפניו אומר לו כך לימדתנו רבינו, ואל יאמר דבר שלא שמע מרבו עד שיזכיר שם אומרו,

מהרמב"ם משמע שכוונת סוגייתנו לומר, שאם תלמיד אומר דבר בשם חכם שאינו רבו צריך להזכיר את שמו.

4.
כסף משנה הלכות תלמוד תורה פרק ה הלכה ט:

וכל זמן שמזכיר שמועה וכו'. ואל יאמר דבר שלא שמע וכו'. מימרא דר' אליעזר (ברכות דף כ"ז:) פרק תפלת השחר ומשמע דשמועה ששמע מרבו רשאי לאומרה סתם אף על פי שלא יזכיר שם אומרה
והטעם משום דכל מה שהוא אומר מן הסתם מרבו שמע כדאיתא בפרק הישן (סוכה כ"ז):

הוא מלמדנו 2 כללים:

4.1
מותר לתלמיד לומר בלי לציין ששמע את ההלכה מרבו – כי זה ברור.

4.2
אם אומר הלכה בשם חכם אחר – שאינו רבו – חייב להזכיר את שמו.

5.
וכן:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תרסג:

מכל זה מוכח בבירור דמסתמא כל מה שאומר או עושה תלמיד מתורת רבו הוא והיינו טעמא למאי דתניא בפרק תפלת השחר דף כ"ז ב' והאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל ופירשו המפרשים שכל מה שהתלמיד אומר סוברים השומעים שמרבו שמע ולהכי מוהריק"א נקט בלישניה בשלחנו הטהור י"ד סי' רמ"ב סעיף כ"ד לא יאמר דבר שלא שמע מרבו עד שיזכיר שם אומרו כלומר שאם אמרו בסתם יאמרו שתורת רבו היא ע"ש.

6.
שאלה יסודית: הרי בש"ס מצינו פעמים רבות שחכם אמר בשם עצמו [דהיינו, לא מוזכר שאמר בשם רבו] – למשל: "אמר רב יהודה", ולפעמים מצויין שאומר בשם רבו ["אמר רב יהודה אמר רב"], והרי גם כשאומר מעצמו ההנחה היא ששמע מרבו. בדוגמא שהבאנו אין בעיה כי חובה לומר בשם איזה רב שמע, כי גם רב וגם שמואל היו רבותיו, ולכן כשכתוב "רק" "אמר רב יהודה" יתכן שהכוונה היא, ששמע גם מרב וגם משמואל.

7.
יתכן שיש הבדל נוסף: יש והחכם אומר מה ששמע במפורש ובמדוייק מרבו, ולפעמים הוא מוציא מסקנה מדברי רבו ["לא במפורש איתמר" אלא "מכללא"] אבל רבו לא אמר זאת במפורש. ויתכן שכל "סוג" כזה קשור לאחד משני הסגנונות, או: "אמר רב..", או "אמר רב... אמר רב...".

8.
ובספר "בית אהרן" מרחיב.