דיוק וחידוש ברש"י

מסכת ברכות דף יט

עמוד א

רש"י ד"ה והמטים עקלקלותם - לעיל מיניה כתיב הטיבה ה' לטובים וסמיך ליה והמטים עקלקלותם, והמכריעים את חובותם יותר על זכיותם להטותם לכף חובה:
רש"י דורש את הסמיכות שמאחר שכתוב בפסוק הקודם היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם – שפירושו שהקב"ה מטיב לטובים וישרים בליבותם, שהם הצדיקים, אז לפי זה הרי שאם הפסוק החדש מדבר על ההיפך מהפסוק הקודם, והוא מדבר על הרשעים היה צריך להיות כתוב בנוסח שונה כגון והרעים המעקמים ליבותם יוליכם וכו', וע"כ מוכרח להיות וגם בגלל הסמיכות שפסוק זה הוא על המנסים לדבר רעה על הצדיקים ורוצים לגרום להם שיוכרע דינם לחובה וזה בשעה שמלוים אותם מן העולם הזה לעולם הבא, בשעת הסתלקותם, עליהם נאמר יוליכם ה' את פועלי האון (וזה הגדרה נוספת לעושי רע).

רש"י ד"ה יוליכם ה' את פועלי האון – לגיהנם:
את פירושו – עם, והכוונה שה' יוליכם עם פועלי האון שמקומם בגהינם:

רש"י ד"ה לא את הגיורת - דבני ישראל אמור בפרשה (במדבר ה') - פרט לאשת גר ועבד משוחרר:
שיטת רש"י ככל הנראה שגם אם היא בת ישראל אלא שהיא אשת גר או אשת עבד משוחרר אין משקים אותה ואם היא גיורת והוא בר ישראל כנראה גם לא משקים אבל אם שניהם גרים או שניהם עבדים משוחררים משקים אותה וע"כ הם השקוה ועיין עוד בד"ה דוגמא השקוה.

רש"י ד"ה דוגמא השקוה - על שהיו דומין להם הם השקוה, שהיו שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב כדאמרינן בגיטין בפרק הנזקין (דף נ"ז, ב') רבי יהודה - פליג אדלעיל דקתני שנדו את עקביא:
עיין בב"ח שגורס ברש"י על שהיו הם דומין לה השקוה, ונראה לפי מה שכתבתי בדיבור הקודם אפשר לקיים את הגירסה ברש"י אצלינו על שהיו = שניהם (הגיורת בכרכמית ובעלה גר) דומין להם (לשניהם = שמעיה ואבטליון) וע"כ הם השקוה,
בדרך נוספת אפשר להסביר שאכן דוגמא הכוונה שהשקו אותה במי צבע לא אמיתים ורק על מנת להפחיד ולפי זה יכול להיות שמדובר שרק היא הייתה גיורת ולא משקים אותה באמת וגם רש"י סבר כך והגירסה ברש"י כך על שהיו דומין לה הם השקוה (תיקון חלקי כגירסת הב"ח) וההדגשה ש"הם" ולא כהנים השקו אותה וזאת אומר שזה לא היה באמת מי סוטה, ובאמת בתקופתם הם היו נחשבים יותר מהכהנים ולכן הכל היה מובא בפניהם,
וכמו שאנו מוצאים גם במסכת יומא דף ע"א ע"ב את הסיפור הבא
מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש, והיו הולכים כל הציבור אחריו. כיון שראו (הציבור) את שמעיה ואבטליון - עזבו אותו והלכו אחרי שמעיה ואבטליון. בסוף באו שמעיה ואבטליון להיפטר בברכה מן הכהן הגדול. אמר להם: יבואו בני עממין לשלום (הזכיר להם את עובדת היותם בני גרים, לביישם)! אמרו לו: יבואו בני עממין לשלום - שעושים מעשה אהרן (שהיה אוהב שלום ורודף שלום ונוח לבריות), ולא יבוא בן אהרן לשלום - שאינו עושה מעשה אהרן.

רש"י ד"ה שאין עזרה ננעלת - בפרק ה' דפסחים (דף ס"ד, ב), שהיו שערי העזרה ננעלים כששוחטין פסחים של כל כת וכת, שהפסח נשחט בשלש כתות על כל אדם בישראל - כלומר כשהיתה ננעלת עליהם, והיינו כשנתמלאה פה לפה לא היה בכולם אדם חשוב בחכמה ויראת חטא כעקביא :
האריכות ברש"י להוסיף שזה היה בשלוש כיתות ולאחר מכן תוספת ה"כלומר" על כל אדם מישרא והיינו כשנתמלאה פה לפה וכו' ונראה שיש בזה הדגשה המעצימה את גדלותו של עקביא, שמאחר שמדובר בשלוש כיתות ששוחטות את הפסח, הרי שעקביא עצמו אינו יכול להיות בשלושתם, וא"כ יכלת לומר שבסגירת העזרה לא היה נמצא אדם חשוב כעקביא, וע"כ רש"י הוסיף שבכל שלושת הקבוצות יחד לא היה אדם שמשתווה לעקביא. (ועיין במהרש"א עדויות שכתב להיפך)

רש"י ד"ה וברכוהו - לפי שהרבה מאד לחלוק בדבר זה כדאמרינן בבבא מציעא בפרק הזהב (דף נ"ט, ב'):
רש"י ד"ה מדמה מילתא למילתא - כל מקום שראה במתניתין שנחלק היחיד על הרבים מחלוקת גדולה, או אחד מן החכמים שמדבר קשה כנגד גדול הימנו אומר ראוי היה כאן נדוי:
לכאורה יש כאן ברש"י שלוש הגדרות שונות שבהם אפשר להגדיר מה הם המקומות הנוספים שראוי להיות בהם נידוי, הראשונה מחלוקת שמרבה לחלוק בה שמוסיף עוד ועוד ראיות להצדיק את שיטתו כנגד החולקים, ההגדרה השניה מחלוקת היחיד על הרבים מחלוקת גדולה, וכנראה הכוונה כשעומד אחד מול רבים שחולקים הרי היא מחלוקת גדולה, וההגדרה השלישית דיבור קשה כנגד גדול הימנו,
ושלושתם רמוזים - בשלושת הדוגמאות הראשונות שהביא ר' אלעזר כשניסה למצוא את העשרים וארבע מקומות שאמר ריב"ל, ההגדרה היוצאת מדברי רש"י בד"ה וברכוהו וכו': לפי שהרבה מאד לחלוק בדבר זה - בסיפור בזילזול בתלמידי חכמים, עם שמעיה ואבטליון, הרי שיש שם מחלוקת גדולה מאחר וחכמים מוסיפים הוכחה ממעשה בכרכמית (אף שזו מחלוקת הפוכה כי הרבים = חכמים מביאים ראיה לשיטתם, מהמעשה בכרכמית), ההגדרה השניה המובאת ברש"י ד"ה מדמה וכו': כל מקום שנחלק היחיד על הרבים מחלוקת גדולה - בזלזול בנטילת ידים, שמובא שם שבחו של עקביא שבכל העזרה לא היה אחד כמו עקביא, והרי הוא כיחיד מול רבים = רבים -כל עם ישראל, וההגדרה השלישית המובאת ברש"י הנ"ל אחד מן החכמים שמדבר קשה כנגד גדול הימנו  - וזה מתאים למגיס דעתו כלפי מעלה, בסיפור עם חוני המעגל שדיבר קשה כלפי מעלה כבן המתחטא וכו'.  
 

עמוד ב

רש"י  ד"ה אין חכמה - חשובה נגד ה':
רש"י מצטט רק את תחילת המשפט אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה', ומוסיף כהסבר את המילה חשובה, ונראה שה ע"פ המובא במדרש שוחר טוב על תהילים, דבר אחר את הכל עשה יפה בעתו, כל מה שעשה הקב"ה בעולמו יפה עשה, אמר דוד לפני הקב"ה כל מה שעשית יפה, והחכמה יפה מן הכל וכו' אבל השטות שבראת מה הנאה יש לפניך, כשאדם מהלך בשוק ומקרע את בגדיו והתינוקות רצין אחריו והעם משחקין ממנו זה נאה לפניך? אמר לו הקב"ה דוד על השטות אתה קורא תגר, חייך שתצטרך לו, ומכן שפושט בגדיו הרי הוא כשוטה – והשטות היפך החכמה, והחכמה יפה מן הכל אבל כשהיא נגד ה' אין היא חשובה וזו היא הנקודה העיקרית, בפושט בגדיו בשוק מפני איסור שעטנז.