בסיס כפול / הרב דוב ברקוביץ
שבת צו ע"א
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
את הבסיס לאיסור המלאכה בשבת תולה הגמרא בשני עקרונות שונים, שביניהם קיים מתח: הקמת המשכן ופעילותו האוטונומית של האדם. למרבית הפלא נשמר המתח הזה גם בדברי הגאונים והראשונים
רצף התורה שבעל פה לאורך הדורות הוא אחד התופעות הייחודיות של חיי העם היונקים ומתהווים מבירור תמידי של דבר ה' המכונן מציאות משתנה. העוסק בתורה אינו יכול אלא להתפעל מכך שעקרונות הלכתיים ורעיוניים נשמרים לאורך אלפי שנים תוך כדי הבעת דעות מגוונות ומנוגדות, מתוך חופש רוחני מובהק. אחת התכונות המרתקות של מסורת חיה זו הינה שמירת ה"מתחים" התשתיתיים המצויים ביסודן של מצוות ומקנים להן את מורכבותן, בחינת "אלו ואלו דברי א-להים חיים", מדור לדור.
דוגמא מעניינת לתכונה זו נמצאת בפתיחת פרק 'הזורק', והיא מקשרת בין פרשיות התורה למקורות תנאיים ואמוראיים, ובינם לבין שיטות מרכזיות בגאונים ובראשונים.
המשנה בדף צ"ו מבחינה בין שתי פעולות הנדמות כזהות, אך דיניהן שונים. האחת: המושיט חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד אחרת דרך רשות הרבים מעל עשרה טפחים – חייב. השנייה: אותו מעשה המתבצע בזריקה ולא בהושטה, ודינו - פטור. ייתכן שניתן לבסס הבחנה זו מתוך סברא, אך המשנה מעמידה את ההבדל בפסיקת ההלכה על בסיס אחר: "שכך היתה עבודת הלויים: שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים, מושיטים הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין".
הדגש שהושם במשנתנו על מלאכות המשכן כבסיס למלאכות שבת הוא חריג. מקרה זה הוא מהבודדים שבהם נמצא במשנה עיקרון זה. העיקרון נמצא גם במשנה בדף צ"ב: "המוציא בין בימינו ובין בשמאלו... חייב, שכן משא בני קהת"; ושוב, בכדי לבסס את דברי רבי יוסי בדף ק"ג שמלאכת כתיבה כוללת לא רק כתיבת שתי אותיות אלא אפילו שני סימנים, "שכך כותבין על קרשי המשכן, לידע איזה בן זוגו".
כבר עמדנו על כך שהמשנה מסדרת את "אבות מלאכה ארבעים חסר אחת" לפי עיקרון שאין לו כל קשר למלאכות המשכן. פשט המשנה ההיא מתייחס למלאכות שבת בהקשר של יסודות הקיום של התרבות האנושית בכללה – פת, בגד, ספר, בית, אש, כלי ורשויות האדם. התפיסה העיקרית של המשנה אודות מלאכות שבת האסורות מתבטאת בהגדרה: פעולות משמעותיות בתהליך ה"טכנולוגי" של הפיכת חומר גלם בעולמו של הבורא לחפץ שימושי מרכזי בעולם האדם.
עמדה שונה לחלוטין נמצאת במקור תנאי אחר. בברייתא המובאת בדף מ"ט נכתב: "דתניא: אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן. הם זרעו, ואתם לא תזרעו; הם קצרו, ואתם לא תקצרו; הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה, ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד...".
מלאכה אוטונומית
שתי התפיסות השונות אודות התשתית המושגית של מלאכות שבת משקפות פרשיות שונות בתורה. הסמיכות של מצוות שבת למצוות הקמת המשכן בספר שמות הובנה על ידי ראשונים רבים (רמב"ן, תוספות על התורה, רש"י בדף מ"ט בד"ה 'כנגד עבודות המשכן') כמלמדת שהפעולות הנעשות להקמת המשכן נדחות בפני השבת. לעומת זאת, פרשיות השבת בעשרת הדיברות (בשמות כ' ובדברים ה') וכן מצוות השבת בדברי הברית שבשמות כ"ג ו-ל"ד מנתקות את מלאכות השבת מהקשר המשכן. הן מקנות למושג "מלאכה" קיום אוטונומי מצד ה"מלאכות" (מהמילה "מלאך" – שליח, בעל משימה), כלומר, מעשה אנוש מתוכנן, מכוון ומשימתי המשדרג את העולם בהקשר של כינון כלכלה ותרבות אנוש.
שתי התפיסות מובאות במפורש גם בדברי אמוראים בדף מ"ט. בתשובה לשאלה "אבות המלאכה כנגד מי?", מביאה הגמרא שתי שיטות - כנגד עבודות המשכן או כנגד מספר הפעמים שהוזכרה המילה "מלאכה", על צורותיה השונות, בתורה. שני היסודות חוזרים ומופיעים בסוגיות בתלמודים.
למשל, בפתיחת פרק 'הזורק' בדף צ"ו מוצעות שתי דרכים להבחין בין אב מלאכה לתולדה: מחד, "הך דהוואי במשכן חשיבא (זה שהיה חשוב במשכן) - קרי ליה אב: הך דלא הוואי במשכן חשיבא – לא קרי לה אב"; ומאידך, "הך דכתיבא – קרי אב, והאי דלא כתיבא- קרי תולדה". כבר עמדו המפרשים על קשיים בכל אחת מההצעות הללו, אך ברור שהן משקפות את שתי הגישות שהזכרנו.
המשך הסוגיה מחדד את גבולות השימוש במלאכות המשכן כבסיס למלאכות שבת. הגמרא מבררת את האיסור של זריקת חפץ למרחק ארבע אמות ברשות הרבים. כל נסיונות הגמרא להציע בסיס לאיסור דרך צורות העבודה של אמני המשכן עולים בתוהו, ומסקנת הגמרא היא שכל ההלכות הקשורות לאיסור העברת חפץ ד' אמות ברשות הרבים מבוססות על "הלכה למשה מסיני". כל מהלך הגמרא, שנראה על פניו כמהלך סרק, בא במכוון להראות את גבולות ביסוס מלאכות שבת על מלאכות המשכן.
שמירה על המתח
בשני התלמודים התקשו להבין את בחירת המשנה בפרק 'כלל גדול' במלאכת 'אופה', בחירה ברורה על רקע ההיגיון הפנימי של "סדרא דפת" המשרטטת את המלאכות העיקריות ההופכות את החיטה לפת. על רקע העיקרון של עבודת המשכן העדיפו האמוראים את מלאכת בישול המקבילה, שהתקיימה במשכן בבישול הסממנים לצביעת הבדים.
במקומות שונים בסוגיות הדנות במלאכת שבת הגדרת בסיס האיסור תלויה בהכרת המציאות האנושית המעשית – אמנים ופועלים, שדה ומטבח - המקובלת אצל רוב בני אדם או אצל חלקם. מאידך, במקרים אחרים מבוססת ההלכה על הנעשה במשכן – מלאכות זריעה וחרישה מבוססות על נטיעת הצמחים לסממנים, מלאכת הצביעה - על צביעת האילים המאודמים, הקורע על מנת לתפור - על יריעות מתולעות, והמסתת, המהווה תולדה של בונה - על הכאת פיסות מתכת בכדי ליישר את ידית הקורנס.
בין הגאונים והראשונים ניכרת ההכרעה שמלאכות שבת מבוססות על מלאכות המשכן, ככל הנראה כתוצאה מדברי הגמרא בדף ע"ג: "אביי ורבא דאמרי תרוויהו (= שאמרו שניהם), כל מילתא דהוויא במשכן, אף על גב דאיכא דדמיא לה (= אף על גב שישנן מלאכות הדומות לה), חשיב לה (לאב מלאכה)". ובכל זאת, רצף העומק של התורה שבעל פה שמר על המשך קיום ה"מתח" בין שתי התפיסות המקוריות, גם בתוך ההכרעה החד משמעית לטובת דברי אביי רבא.
בהקדמה לספר 'אגלי טל' מאת ר' אברהם מסוכוצ'וב, העוסק במלאכות שבת, מובאות שתי מחלוקות מרכזיות הנוגעות לעניינינו. לפי רב האי גאון יסוד עבודות המשכן נראה כיסוד מוחלט, יסוד שאינו מכיל בשום אופן מושגים כלליים וחברתיים של מלאכה. הדבר מתבטא בכך שמלאכות המשכן המבססות את מלאכות שבת חייבות להיות פעולות שאכן התקיימו למעשה במשכן, וכן בכך שמלאכות אלו אינן מצטמצמות להכנת צורכי המשכן או לפירוקו ולהקמתו. הן כוללות גם עבודות הקשורות למימד הקובע את מעמדו המיוחד של המשכן בעבודת ה', הקרבת הקורבנות.
מאידך, לפי רש"י, היסוד של "עבודות המשכן" נראה כמוגבל ומסויג, מנותק מהמעמד המיוחד של המשכן וניזון ממושגי "מלאכה" כלליים. הדבר מתבטא בשתי נקודות: האחת - מלאכות המשכן המבססות את מלאכות השבת כוללות גם מלאכות שלא עסקו בהן באופן מעשי במשכן. למשל, במדבר לא הספיקו לחרוש ולזרוע לפני הקמת המשכן, ולמרות זאת הן נכללות באבות המלאכה היות ומלאכות אלו הן נצרכות באופן עקרוני – כלומר, מספיק שבכלל חברת בני אדם נוטעים צמחים בכדי לקבל סממנים; השנייה - רק מלאכות הקשורות למפעל האנושי האדיר של הכנת צורכי המשכן, או לפירוקו והקמתו, נחשבות כבסיס למלאכות שבת, ולא מלאכות הקשורות לתחום עבודת הקורבנות.
