לועג לרש / הרב הלל בן שלמה

ברכות יח ע"א

בכמה הלכות המתייחסות למתים מובא הכלל "לועג לרש חרף עושהו". בברייתא בגמרתנו מובא דין זה בטעם האיסור להיכנס לבית קברות עם "תפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא"; ומעין זה משתמע גם מדברי רבי חייא לרבי יונתן, המוכיחו על שציציתו השתלשלה על גבי הקברות: "שלא יאמרו, למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו" (ונראה להבין מכאן, כי כל דין "לועג  לרש" מבוסס על מסקנת הסוגיה, שהמתים יודעים את הנעשה עם החיים).  

התוספות (ד"ה וספר) כותבים, כי אף בקריאה על פה יש לאסור מטעם זה. כך מבאר רש"י בתחילת המסכת (ג,ב ד"ה אלא לדבר) את האיסור לספר בפני המת דברי תורה שאינם מדבריו של מת; וכן נראה מפסיקת התוספות (שם ד"ה אין), שהכוונה היא דווקא בדברי תורה, ודווקא בתוך ד' אמות. שיעור ד' אמות מופיע בגמרתנו לעניין קריאת שמע סמוך למת (וכן בסוטה מג,ב נאמר שמת תופס ד"א לק"ש משום לועג לרש), ושם נאמר רק "בפני המת", וניתן להבין שהכוונה היא אף מחוץ לד' אמותיו.

לא רק לגבי קיום מצוות נאמר כלל זה, אלא אף לגבי עצם המצוה ללוותו נאמר בסוגייתנו "כל הרואה המת ואינו מלווהו, עובר משום לועג לרש חרף עושהו" (וצריך ללוותו לפחות ארבע אמות – שו"ע יו"ד שסא,ג). בשיטה מקובצת מבאר לעג זה, שהוא כאומר: "למה אגמול לו חסד הלא אין בידו עוד לשלם לי גמול".  

ישיבה על קברו 

בשו"ת הרדב"ז (חלק א סימן רכד) כתב, כי בכל דבר הנעשה לכבודו של המת לא שייך "לועג לרש", וזו הכוונה באמור לגבי חזקיהו (בבא קמא טז,ב) "הושיבו ישיבה על קברו". לדבריו שם, נכללים בהיתר זה דברי הספד וצידוק הדין ותוכחות, ודרשות על המת (וכל אלו הם "דבריו של מת" הנזכרים שמותר לאומרם בפני המת), אבל לא לענות אמן על קדיש או לומר ברכו. אמנם, התוספות בבבא קמא (ד"ה שהושיבו) כותבים, כי ישיבה זו היתה מחוץ לד' אמותיו של המת (ונראה שהבינו שהמדובר במקום קבוע לעיסוק בתורה, שאין להתיר זאת רק משום שזה לכבודו של המת).

במאירי על מועד קטן (כט,א) כתב, שלגבי מלך חסיד שמת מושיבים ישיבה על קברו, אבל לא על חכם מופלג (המאירי מתייחס למפרשים המתירים זאת בחכם מופלג, והוא אינו מקבל את דבריהם). נראה מדבריו, שכבוד המלך שונה משאר העם ועל כן יש להתיר זאת (ומסתבר שכל דין "לועג לרש" אינו אלא מדברי חכמים, ועל כן הם התירו זאת במקרים מסוימים). וכך כותב הרמב"ם (אבל יד,כה), שמושיבים ישיבה על קברו של מלך שמת, למשך שבעה ימים. הרמב"ם אינו מזכיר שעשו זאת מחוץ לארבע אמותיו, וניתן להבין שהיה זה בסמוך לקברו ממש, והתירו זאת משום כבודו (וכן מתיר בשו"ע יו"ד שמד,יז לומר פסוקים ודרשה לכבוד המת, אפילו בתוך ד' אמותיו). כמו כן, הרמב"ם אינו מחלק בין סוגי המלכים, ונראה מדבריו שעושים כן לכל מלך. הכסף משנה תמה עליו, שהרי רק על חזקיהו נאמר שעשו כן, ובוודאי שהדבר נעשה בגלל צדקותו הרבה, אך אין לעשות זאת לכל מלך.
 

הטלת ציצית בבגד הנפטר

בגמרא במנחות (מא,א) נאמר, כי מטילים ציצית בבגדי הנקברים מטעם "לועג לרש", וכן פוסק השו"ע (יו"ד שנא,ב). התוספות כאן (ד"ה למחר) תמהים על דברים אלו, שהרי מדברי רבי חייא לרבי יונתן משתמע, שלמתים אין ציצית. התוספות מתרצים, כי הלעג לרש הוא בכך שהמתים אינם מצווים, ואילו אנו מצווים ועושים (וגדול המצווה ועושה). מכל מקום, התוספות כותבים, כי המנהג היום הוא שלא להטיל ציצית בבגדי הנקברים, על פי דברי אבא שאול לבניו המובאים במסכת שמחות (יב,יא) "התירו תכלת מטליתי" (ודעה זו מובאת ברמ"א שם).

בגמרא בנידה (סא,ב) מובאים דברי רב יוסף, שהמצוות בטלות לעתיד לבוא, ועל כן ניתן לקבור את הנפטר בתכריכים שיש בהם כלאיים. התוספות שם (ד"ה אבל) מביאים את הסבר הרשב"ם, שאין בדבר משום לועג לרש, משום שהמת אינו נהנה מן הכלאיים. התוספות אינם מקבלים הסבר זה, משום שאף בציצית אין חיוב כשאין הנאת לבישה, והם מביאים את דברי רבינו תם, שדווקא בציצית אשר שקולה כנגד כל המצוות שייך "לועג לרש", אבל לא במצוות אחרות (אך לכאורה דבריו קשים מהאמור בסוגייתנו לגבי תפילין וקריאת שמע וספר תורה). בתוספות אצלנו ר"ת אומר, כי דווקא בזמנם, שכולם היו לובשים ציצית היה בזה משום לועג לרש, מה שאין כן בזמננו (היינו בזמן ר"ת), שאין כולם נוהגים כן. התוספות מביאים את מנהגו של הריצב"א, שלא היה מסיר את הציצית אלא קושרו בתוך הכנף (ומצד אחד יש ציצית, ומצד שני הציצית מכוסה; וברמ"א שם הביא אפשרות של לפסול אחד הכנפות או לכורכו).