בס"ד. גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תרפ"א, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף קז עמוד א
בענין שכר פסיעות - רק לתפילה ולימוד התורה או לכל מצוה (ב)
עסקנו בדברי רבי יוחנן (ב"מ קז.) שההולך להתפלל בית הכנסת יש לו שכר פסיעות. ואמנם הן בסוגיא זו וכן בסוגיית הגמרא במס' סוטה (כא.) - שהבאנו במאמר הקודם - מבואר מעלת ההליכה לדבר מצוה, רק לגבי ההליכה לבית הכנסת להתפלל, שמקבלים עליה שכר פסיעות, וכמו כן מצינו גם לענין הליכה ללימוד התורה במס' אבות (פ"ה מי"ד): "ארבע מדות בהולכי לבית המדרש, הולך ואינו עושה - שכר הליכה בידו, עושה ואינו הולך - שכר מעשה בידו". ועלינו לדעת האם גם בהליכה לשאר מצוות ישנה שכר פסיעות.
ויש להביא בזה את לשונו של רבינו בחיי (בהקדמה לפר' עקב) שכתב: "ועוד יכלול [במה שנאמר (תהלים מט, ו)] 'עון עקבי יסובני', שבא להזהיר על אותן מצוות שהוא חייב לפסוע בהן, והן פסיעות של מצוה, כגון ללכת אל ביהכ"נ ולביהמ"ד, ולבקר את החולים וללוות את המתים ולנחם אבלים, כל אלו מצוות של פסיעות ושכרן גדול... ואם אינו מקיים מצוות של פסיעות אותו עון יסובהו ליום הדין, זהו 'עון עקבי יסובני'...".
מאידך מבאר המהר"ל ז"ל בספרו דרך חיים (עמ"ס אבות שם) שאין הדברים נאמרים כי אם בהליכה ללמוד תורה ובהליכה לתפילה בבית הכנסת, וז"ל: ": "ומה שאמר 'הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו', יש להקשות, מאי שנא דלגבי הליכה לבית המדרש - שכר הליכה בידו משאר מצות, שהיה לו לומר גם כן שאם הלך לתת צדקה ולא עשה שכר הליכה בידו, ועוד כיון שלא עשה המצוה בודאי לא שייך בזה שכר הליכה בידו; ועוד קשיא, שאמר שכר מעשה בידו ומה גרע כחו כיון שלמד בביתו, מאי שנא למד בביתו או שלמד בבית המדרש. ופירוש דבר זה, כי שאר מצוה אינו כמו תורה שהוא הולך לשמוע מאחר התורה המלמד אותו, כי אין התורה אצלו רק אצל המלמד תורה והוא הולך לקבל את התורה, ולכך בכאן המצוה יותר בהליכה, כי ההליכה היא הכנה גמורה כאשר הולך לבית המדרש, ובשאר מצות אין נראה שיהיה שייך לומר בזה שכר הליכה בידו, שאפי' אם הולך לקנות לולב שאין לו לולב, מ"מ אפשר שתהיה המצוה בידו, אבל התורה אינו כך כי עיקר התחלת התורה צריך לקבל מאחר".
ביאור הדבר הוא, כי ענין שכר פסיעות נאמר רק כשההליכה היא חלק מחלקי המצוה, ואצל שאר המצוות שבתורה - קיום המצוה יכול להיות גם בלא ההליכה לקראתה, כגון כשיזדמן לאדם לולב ללא ההליכה והחיפוש אחריו, וכמו כן בנתינת צדקה - אם יזדמן לו עני בפתחו ונותן לו צדקה, מתקיימת המצוה ללא שום הליכה. נמצא שאין ההליכה חלק מחלקי המצוה, ולכן אין מקבלים שכר מיוחד על ההליכה וריבוי הפסיעות לקראתה. שונה היא מצות לימוד התורה - שאי אפשר לזכות לתורה כי אם בקבלה מאחר, ועל כן תמיד על האדם לעשות פעולות בכדי לקבל את התורה מפי אחרים, ונמצא שכלפי עסק התורה - מוכרחת ההכנה לקראתה.
וממשיך המהר"ל וכותב: "וכן אצל בית הכנסת אמרו שאם הולך לביהכ"נ יש שכר פסיעות, משום כי דבר זה הוא המצוה, שילך ממקומו אל ביהכ"נ שהוא לרבים ביחד (כלומר, שהליכה לביהכ"נ היא בעבור התפילה בציבור, ומוכרח האדם לעשות הכנה לקראת זה, והאדם בינו לבין עצמו ללא שיעשה פעולה לזה לא יוכל להתפלל בבית הכנסת, ולכן מקבלים שכר מיוחד גם בהכנה לקראתה) וגם בזה שייך שכר הליכה, ולפיכך קאמר 'הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו', כיון שהכין עצמו ללמוד תורה יש בידו שכר הליכה שהוא הכנה, כי ההכנה למצוה כמו זאת אי אפשר שלא יהיה מצוה בפני עצמו".
ביאור נוסף כתב המהר"ל בזה: "ועוד כי ההליכה בענין תורה - עושה דבר בגופו, אבל הלומד אינו בגופו, והרי כאשר הולך ללמוד תורה עוסק במצוה בגופו ובשכלו, כי ההליכה הוא בגופו והלמוד הוא בשכלו וכל אחד ואחד דבר בפני עצמו, ולא כן ההולך לעשות מצוה אין זה דבר בפני עצמו, כי הכל על ידי גופו, רק אצל הליכה לתורה שיש בזה שכר הליכה ושכר למוד כל אחד ואחד בפני עצמו... כי אלו שני דברים ההליכה והלמוד הוא לשני דברים מחולקים כמו שבארנו, ולכך יש שכר לכל אחד ודבר זה לא שייך במצוה". יסוד נוסף טמון בדבריו, כי בשאר מצות - הגוף משתתף בעשיית המצוה עצמה, ולכן ההכנה לקראתה לא נחשב כדבר שלעצמו לקבל עליה שכר, ושונה הוא בלימוד התורה, שעצם המצוה אינו כי אם בשכל - כי לימוד התורה אינו פעולה גופנית, ושיתוף הגוף בעסק התורה אינו כי אם בשעת ההכנה לקראתה - הליכה לבית המדרש, ולכן נחשבת ההכנה לדבר בפני עצמו.
המהר"ל התייחס לזה גם בספרו נתיבות עולם (נתיב העבודה פ"ה), שם כתב ביאור נוסף: "... וכך אמרו בגמרא שיש ללכת אל בית הכנסת שהוא יותר רחוק מן האדם מפני שהוא נוטל שכר פסיעות. ויראה כי אין הדין הזה גבי סוכה, שאם יש לו שתי סוכות האחת קרובה והאחת רחוקה שאין לו לילך אל הסוכה הרחוקה בשביל שהוא נוטל שכר פסיעות, כי אם גבי בית הכנסת אמרו... וזה כי השי"ת מצוי בביהכ"נ כמו שאמרו ז"ל (מגילה כט.) כי ביהכ"נ הוא מקדש מעט, ולכך השי"ת מצוי בביהכ"נ, ולפיכך כאשר הולך לביהכ"נ הוא נמשך אל השי"ת להיות לו דביקות בו יתברך. וידוע כי המתנועע אל דבר הוא דביקות גמור עם המתנועע יותר ממי שהוא קרוב לו כבר, כי המתנועע אל דבר הרי אינו עמו ועם כל זה הוא הולך אליו וזהו דביקות וחבור גמור... כי הכל הוא לפי התנועה יש לו דביקות בו ית', כי אם הולך מרחוק הרי זה מורה דביקות גמור בו ית' לכך הולך מרחוק". והיינו, כי מאחר שיסוד ההליכה לבית הכנסת הוא לבא אל מקום ששורה בו השכינה, וכל שישתדל האדם לקראת זה - הדבר מורה על דביקות בה', ולכן מקבל על זה שכר, ויסוד זה אינו שייך בשאר כל מצוה.
