טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
זר שבלע שזפין של תרומה – שיזף תרבותי
"אמר רב שיזבי אמר רבי יוחנן: זר שבלע שזפין של תרומה, והקיאן, ואכלן אחר ראשון משלם קרן וחומש, שני אין משלם אלא דמי עצים לראשון בלבד" (יומא, פא ע"א).
פירוש: אָמַר רַב שֵׁיזְבִי אָמַר ר' יוֹחָנָן: זָר שֶׁבָּלַע שְׁזָפִין שֶׁל תְּרוּמָה וֶהֱקִיאָן וַאֲכָלָן אַחֵר אַחַר כך, רִאשׁוֹן שאכלן מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ שהרי נהנה משזיפי התרומה, ומשעה שנהנה נתחייב בדמיהם והרי הם שלו, ולכן השֵׁנִי שאכלם לאחר מכן, חייב לשלם לו תמורתם. ומכיון שלאחר שהקיאם הראשון שוב אינם ראויים אלא להסקה ואין השני אלא כאוכל עצים בלבד, לכן כשמשלם תמורתם אֵין מְשַׁלֵּם אֶלָּא דְּמֵי עֵצִים לָרִאשׁוֹן בִּלְבָד (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: שיזף תרבותי, שיזף סיני שם באנגלית: Jujube, Red Date, Chinese Date
שם מדעי: (Zizyphus zizyphus (jujube שם נרדף במקורות: שיזפין, שיסקי, שיוסקי
שמות בשפות אחרות: ערבית – עונב, צפפס.
נושא מרכזי: לזיהוי השיזפין
מוצא השיזף התרבותי הוא בסין שם הוא נמנה עם עצי הפרי החשובים. בארץ מגדלים אותו בעיקר הערבים בחצרות בתיהם אך גם יהודים וותיקים, כדוגמת יהודי צפת. הצמח נפוץ בקרב משפחות שורשיות, זה שנים רבות ופרטיו מועברים מדור לדור. הפרי דמוי שזיף קטן בצבע חום כהה ונאכל טרי או מיובש (תמונות 1-2). בספרות חז"ל נזכרים השיזפין בעיקר סביב "מצוות חקלאיות". במשנה בכלאים (פ"א מ"ד) אנו מוצאים: "... התפוח והחזרד הפרסקים והשקדין והשיזפין והרימין אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה". הרימין מזוהים עם שני מיני הבר של השיזף הגדלים בארץ (1) ואילו השיזפין הם עצי התרבות. הריבמ"ץ בכלאים מפרש: "והשיזפין והרימין כלאים. מאי טעמא? וכד את נטל זיתין ורימין נפלן מינהון שיזפין, ומשתכח זיתין ורימין (2). לעז שיזפין זיזיבי, יווני זיזופא, רימין צינפירי". הלעזים של השיזפין מקבילים לשם הלטיני של עץ זה. גם הרמב"ם בפיהמ"ש מזהה באופן דומה: "שזפין, "אלענאב". רימון "אלנבק", וכבר ביארנוהו וכו'". שמות אלו נשמרו גם בערבית בת ימינו. בניגוד לשיטות אלו הרי שרש"י פירש בסוגייתנו "שזפין - פרונ"ש בלעז, שבלע בלא כסיסה" כלומר שזיף (Prune - דורמסקין). זיהוי זה בעייתי משום שפרי השזיף גדול בהרבה מפרי השיזף ואם כן הוא איננו ניתן לבליעה והקאה באופן שאדם נוסף יהיה מסוגל לבלוע את הפרי.
בתוספתא (פאה, פ"א הלכה ז') אנו מוצאים דעת יחיד לגבי חיוב שיזפין בפאה שיתכן ורומזת על תהליך חדירת הפרי לגידול חקלאי. המשנה (פאה, פ"א מ"ה) לא מנתה את השיזפין בין מיני עצי הפרי החייבים בפאה ואילו רבי אלעזר בן צדוק סבר שהם חייבים: "רבי לעזר ברבי צדוק אומר השיזפין חייבין בפיאה, אחרים אומרים אף בנות שוח וחלחלחין". י. פליקס מעלה את הסברה שגידול השיזפין התפשט סמוך לזמנו של רבי אלעזר בן צדוק במאה הראשונה לסה"נ. פליניוס שחי בתקופה זו מציין את השיזפין כמין שיובא באותה עת מסוריה לאיטליה.
לדעת לעף השם שיזף או דומה לו הגיע לאזורנו מסין יחד עם העץ וגידולו התפשט בסוריה וארץ ישראל ומהן הועבר עם שמו ליוון ורומי. ביוונית הוא נקרא sisiphon וברומית zizyphus. בערבית העץ נקרא "עינב" אולי בגלל פירותיו המשתלשלים כענבים. לעף הוכיח כי בסורית השם הנרדף ל"עונב" הוא "שיזא" כלומר שיזף. לדעת לעף השם "שיסקא" התגלגל משמו של השיזף. פרי זה שימש את החנוונים למשוך אליהם את התינוקות: "מאי טעמייהו דרבנן? (המתירים לחלק) דאמר ליה: אנא מפליגנא אמגוזי, ואת פליג שיסקי" (בבא מציעא, ס ע"א). גם כאן מפרש רש"י: "שיסקי - פרונ"ש" כלומר שזיפים (3).
.JPG) |
|
.JPG) |
|
תמונה 3. שיזף תרבותי - פריחה |
|
תמונה 4. פירות שיזף (בשלים ובוסר) באדיבות ישראל כ"ץ - אפרת |
הרחבה
השיזף התרבותי הוא עץ פרי ממשפחת האשחריים. בארץ גדלים מעט עצים ממין נוסף שגם פרותיו ראויים לאכילה (אם כי באיכות פחותה) השיזף השעיר (ההודי). השיזף התרבותי הוא עץ זקוף וקטן ולרוב הוא גדל בקבוצות צפופות. ענפיו הרבים של השיזף התרבותי בנויים ממפרקים רבים ומכוסים בקוצים חדים המסייעים לו בהגנה כנגד בעלי חיים הניזונים ממנו. השיזף בעל שלכת חורפית ועליו חלקים מבריקים (תמונה 3). עורקי העלה הבהירים ניכרים היטב משני צדדיו. הפריחה באביב ובקיץ והבשלת הפירות בסוף הקיץ. גודלם עשוי להגיע ל - 4 ס"מ וצורתם עגלגלה או מאורכת בהתאם לזן. הפירות מכילים כ – 20% סוכר ודומים בצורתם לתמרים (תמונה 4) ומכאן שמם בשפות שונות כמו "תמר אדום" באנגלית. עד ההבשלה צבעם ירוק והוא משתנה בהדרגה מירוק לאדום כאשר בשלב הראשון משתנה צבע האזורים החשופים לשמש ישירה. גודל היבול של השיזף התרבותי משתנה משנה לשנה ואינו עקבי בדומה ליבול עצי הזית. מוצא השיזף באקלים יובשני ואספקת כמות גדולה של מים מעלה באופן משמעותי את יבולו עד כדי מתן שני יבולים בשנה.
(1) י. פליקס עצי פרי למיניהם – צמחי התנ"ך וחז"ל (עמ' 181-184)
(2) בגלל הדמיון של השיזף התרבותי לזית ולשיזף המצוי היו שסברו שהוא תוצר הכלאה בין שני מינים אלו (ירושלמי, כלאים פ"א ה"ד, כז ע"א).
(3) הפרי הנקרא בימינו בשם שסק הוא הצעתו של בן יהודה לפרי הנקרא אסקדיניה.
רשימת מקורות:
י. פליקס, עצי פרי למיניהם – צמחי התנ"ך וחז"ל (עמ' 251-253)
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 121).
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
