יַעֲקֹב יַעֲקֹב
ברכות יג ע"א
"תני בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם - עובר בעשה, שנאמר: והיה שמך אברהם. רבי אליעזר אומר: עובר בלאו, שנאמר: (בראשית יז, ה) וְלֹא יִקָּרֵא [עוֹד] אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם...
אלא מעתה, הקורא ליעקב יעקב הכי נמי?! שאני התם, דהדר אהדריה קרא, דכתיב: (בראשית מו, ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב יַעֲקֹב".
וקשה,
א) ומה בכך שחזר הכתוב וקראו יעקב, סוף כל סוף נתברר לכאורה שהמילים: (בראשית לה, י) לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב, אין משמעותם לאיסור דוקא. ואם כן גם אותן המילים ממש שנאמרו באברהם: (בראשית יז, ה) וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם, ודאי שגם הן אין משמעותן לאיסור!
ב) למה אכן חזר וקראו יעקב? והלא הבטיחו: לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב!
ג) לשון הפסוקים: (בראשית מו, א-ג) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע... וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם.
בפסוקים אלו יעקב אכן נקרא ישראל – ויסע ישראל, ויאמר לישראל, ומדוע ה' קורהו יעקב? ולא עוד אלא שבאותו הפסוק עצמו נאמר: וַיֹּאמֶר לְיִשְׂרָאֵל... וַיֹּאמֶר: "יַעֲקֹב"!
ד) למה הזהירו שלא יירא מרדת מצרימה? והרי לא היה ירא כלל, שכן כבר החל במסעו וכבר בא עד באר שבע! ועוד, שלפני כן כבר הצהיר יעקב: (בראשית מה, כח) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת.
אלא שאברהם בא ארצה כנען ונתעלה להקרא אברהם ולהיות אָב-הֲמוֹן-גּוֹיִם, ולא ירד מהארץ או ממעלתו כלל. לכן לא ניתן כלל לכנותו בשם שכבר עבר ונתבטל שמשמעו אָב-רָם בלבד.
גם יעקב, לאחר שניצח את עשו ולבן רק בעקבוביות ובערמה, כבר שב לארץ ויכל למלאך במאבק ישיר ובשררה, עד שנקרא שמו ישראל וישורון. וגם עתה משנודע לו שעוד יוסף חי, חזר לשלמות שמחתו ונקרא ישראל.
אלא שכיון שבא לרדת מצרימה וכבר בא לקצה מקום ישוב האבות, בדרך לירידתו מצרימה – אמר לו ה': יעקב יעקב! מעתה יורד הנך לגלות, ושב אתה להיות אותו יעקב הקודם. מציאות אותו השם לא נתבטלה סופית, עדין, היא עומדת וקיימת בכל הגלויות. וההבטחה והאיסור לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב צפונים וצפוים להתקיים רק לעתיד לבא.
מיד נתירא יעקב ובקש להשאר בארץ הקודש ולא להפסיד את מעלתו. אמר לו ה': אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כי עתיד אתה לשוב לארץ ישראל כעם גדול עצום ורב, ולהקרא שוב ישראל – (בראשית מו, ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה.
אפס, כי היותך לעם יתאפשר רק בלדת גוי בקרב גוי – רק במצרים דוקא. כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם.
ובזה מתבארת סמיכות הפרשיות בבראשית לה, ח-י. למה רק לאחר: וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת. רק אז נאמר: וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל.
אלא שאמרו בבראשית רבה (הישן) פרשה פא, ח: "רבי שמואל בר נחמן אמר לשון יונית הוא אלון בכות עד שמשמר אבלה שלדבורה באת לו בשורתה שלאמו, הדא הוא דכתיב וירא אלהים אל יעקב וגו', [ויברך אותו] מה בירכו רבי אחא בשם רבי יונתן בירכת אבילים".
רק לאחר מות רבקה אחות לבן שלימדה את יעקב איש תם דברי תרמית ועקבוביות, לקיים: (תהלים פרק יח, כז) עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל, רק אז יכל להגיע בשלמות למדרגת ישראל, שכולה ישרות ושררה.
ובזה מתבארים דברי הגמרא במסכת ברכות דף נז ע"א:
"העומד ערום בחלום, בבבל - עומד בלא חטא, בארץ ישראל - ערום בלא מצות".
רש"י פירש:
"בבבל עומד בלא חטא - לפי שחוץ לארץ אין לה זכיות אלא עון יש בישיבתה, וזה עומד ערום בלא אותם עונות. בארץ ישראל - שהרבה מצות תלויות בה וזה העומד ערום - סימן שהוא ערום ממצותיה".
ועדין צריך ביאור, וכי למה תגרע זכות העומד בארץ ישראל, "אם כן מצינו חוטא נשכר"! (מסכתות יבמות דף צב ע"ב; בבא קמא דף לח ע"א; עבודה זרה דף ב ע"ב).
אלא שאדם חולם שהוא מוצא את עצמו ערום כאשר מקונן בליבו חשש שתתגלה ערוותו וחרפתו – פן יתגלו אותם הדברים שהוא מנסה להסתיר.
בחוץ לארץ כאשר הוא בבחינת יעקב אין בכך גנאי, כי כך היא הנהגת חוץ לארץ – בעקבוביות וערמה בלבו.
אולם בארץ ישראל אין מקום להנהגה זו, ולבו של אדם צריך שיהא זך וישר, תוכו כברו. ואם כל כך חושש הוא פן ייחשף, אין זאת אלא משום שחוטא הוא.
וכדברי הגמרא במסכת ברכות דף ס ע"א:
"ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון. חזייה דקא מפחיד, אמר ליה: חטאה את דכתיב (ישעיהו לג, יד) פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים".
ציינה הגמרא שמעשה שהיה, בשוקא דציון היה, שכמפורש בכתוב שדוקא בציון הפוחד הוא חוטא. ואילו בבבל הפחד מצוי גם בלב אותם שלא חטאו, ומקרא מלא בפרשת הקללות: (דברים כח, סה-סו) וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ. וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ.
