סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

 

השוכר את האומנין / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון


א. פרק השוכר את האומנין עוסק בסוגים שונים של התקשרויות עסקיות כאשר צד אחד בעסקה משנה באופן חד צדדי את תנאי ההתקשרות. כבר במשנה הראשונה בפרק אנו מתוודעים לעיקרון "האי-מופרות" המכונן את גישת ההלכה לתחום הזה. החריפות של העיקרון – וגם "העוקץ" שבו – נחשף כבר בפסיקה הראשונה:
"השוכר את האומנין והטעו זה את זה – אין להם זה על זה אלא תרעומת". כוונת הדברים כפשוטם על פי התלמוד הירושלמי היא: במקרה שמזמין עבודה מבעלי מלאכה קבע סכום מסוים לעבודה על אף שדרכו היה לשלם יותר - או אם בעלי המלאכה הטעו את המזמין בקבעם שכר מרובה מהמקובל אצלם - על אף הזיוף המכוון, אם תנאי ההתקשרות סוכמו בין הצדדים, הם מחייבים. גם לאחר גילוי ההטעיה עיקרון ה"אי-מופרות" יחול על ההתקשרות, ואין לצד החש נעשק אלא להביע תרעומת.
עיקרון זה מובלט במשנה. למשל, אם אדם שכר סבלים להביא כלי תזמורת לחתונה או ריהוט לחתונה או ללוויה, או הזמין עבודה ש"תיאבד" אם לא תתבצע בזמן קצוב – "וחזרו בהן (בעלי המלאכה באמצע העבודה), מקום שאין שם אדם (המוכן להמשיך את העבודה באותה משכורת), שוכר עליהן (פועלים אחרים אף ביוקר, ועל הראשונים לשלם) או מטען (מבטיח להם העלאה בשכר, ומשלם את השכר שסיכמו לכתחילה)".
המשנה מסכמת: "השוכר את האומנין וחזרו בהן, ידן על התחתונה; אם בעל הבית חוזר בו, ידו על התחתונה. כל המשנה, ידו על התחתונה; וכל החוזר בו, ידו על התחתונה".
עיקרון "האי-מופרות" של תנאי התקשרות שסוכמו בין הצדדים לעסקה משקף מגמה ברורה שהודגשה לאורך המסכת כולה. יסוד הפעילות המסחרית, התשתית של כל אפשרות של קיום שוק חופשי, הנו האמון השורה בין כל הפעילים בו. במקום ששורה אמון, יחסי אנוש המתהווים מתוך מניעים של אינטרסנטיות ורכושנות הופכים להתקשרויות המשקפות הדדיות ואחריות לזולת. בהמשך נתוודע לכך שגם הקדוש ברוך הוא בעצמו מחויב לעיצוב מציאות שכזו היות והשראת מלכות ה' במלכות האדם תלויה בה.

ב. הסוגיה הראשונה בתלמוד הבבלי מרחיבה את עיקרון "האי-מופרות". זאת על בסיס פרשנות לברייתא המרכזית בסוגיה (דף עו.). ברייתא זו מנגידה את שיטת רבנן הסוברת שבכל התקשרות בין צרכן לבעל מלאכה "יד פועל על העליונה" לבין שיטת רבי דוסא הסוברת ש"יד פועל על התחתונה".
לכאורה, שתי השיטות משקפות עיקרון שונה מזה שהובלט במשנה - עיקרון הזכות לקניין. לפי רבנן זכות הקניין העדיפה הנה הזדקקות האדם לרכושו הפרטי; רבי דוסא מדגיש את יכולת הסגולית של אדם לאמנותו וליכולתו לקיים את עצמו בשל כך. מבין שתי השיטות מעדיפה הסוגיה את העמדה "הסוציאליסטית" יותר, ש"ידו של פועל על העליונה". קיימת זכות בסיסית לפועל לעבוד בכל מקום שירצה ללא שעבוד לבעל בית מסוים, מה שמריח אבק עבדות. יתכן והפועל ישא באחריות כספית מסוימת אם יעזוב באמצע עבודתו, אבל זכותו היא לעזוב עבודה גם אם יפר את התחייבויותיו הראשוניות - "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי יום".
העדפת אינטרס הפועל מבוססת על פי רש"י (דף עז. בד"ה שאני ליה) על דרשה ידועה: "עבדיי הם – ולא עבדים לעבדים". כל התקשרות המחייבת בעל מלאכה לעבוד ללא זכות לצאת מההתקשרות הנה למעשה סוג של שעבוד שמחלל את הברית בין ישראל לא-להיו, ברית שנכרתה ביציאה מעבדות מצרים ובקבלת מלכות ה' בסיני. רש"י מוסיף שעל אף שהשכיר תמיד מוצא את עצמו על סף העבדות, המצב שונה בקבלנות. המקבל על עצמו לבצע עבודה באופן שהתשלום עבורו איננו תקופתי ("שכירות"), אלא ניתן כולו בהשלמת הפרויקט ("קבלנות"), אינו עבד "אלא לעצמו". ישנו ערך עצמי לעבודת האדם ולמלאכת כפיו, ללא כל קשר להתחייבות למזמין העבודה; הוא "אדון לעצמו". אם כן לכל הדעות יוכל קבלן "לחזור בו אפילו בחצי היום".
למרות ההעדפה הברורה המיוחסת לשיטת "יד הפועל על העליונה" גם שיטה זו מסויגת על פי עיקרון ה"אי – מופרות". למרות שתנאי השוק השתנו אחרי סגירת ההסכם בין הצדדים, ומקובל כעת אצל בעלי המלאכה לדרוש שכר גבוה יותר עבור מלאכתם, הם אינם יכולים לדרוש שינוי בתנאי שכרם שנקבעו לכתחילה. לכל היותר, יוכלו להתפייס בשיפור תנאים המלווים את ההסכם - כמו שיפור ברמת האוכל. גם לשיטת רבי דוסא הסובר שיד פועל על התחתונה, בעל הבית אינו יכול להפחית משכרם של הפועלים אם השתנו תנאי השוק לטובתו. הוא יוכל לקבל תמורה בשיפור איכות העבודה של הפועלים, אבל לא בשינוי תנאי הפתיחה שהתחייב להם.

ג. העיקרון של "אי-מופרות" המעגן את יסוד האמון ההדדי בהתקשרויות עסקיות מודגש באופנים שונים בפרק. אביא כאן שתי דוגמאות מובהקות.
המשנה בדף עח. דנה בשינוי תנאי הסכם במקרה של השכרת בהמות (בלשוננו - השכרת רכב): "השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה (במישור), בבקעה והוליכו בהר, אפילו זו עשר מילין וזו עשר מילין, ומתה – חייב" (השוכר לפצות את משכיר). הגמרא מסבירה שישנם חמורים הרגילים לאקלים ולתנאי השטח באזור מסוים, או שישנם מזיקים וסכנות שאינם שכיחים באזור אחר (וההקבלה –שימוש ברכב שאינו רכב שטח באזור המתאים רק לרכב 4x4).
עמדת המשנה מיוחסת בגמרא לרבי מאיר, אחד מחכמי המשנה המרכזיים הסובר: "כל המעביר על דעת בעל הבית – נקרא גזלן". מובאות שלוש הצעות לפסיקותיו של רבי מאיר בניסיון לאתר את שורש הקישור בין רבי מאיר לבין המשנה. חשוב לזכור - אין להתייחס לצורה זו של ביסוס עמדת המשנה בתמימות. בהצעה מכוונת של פסיקות שידוע מראש שיהיו מופרכות, הסוגיה יוצרת רצף של הבחנות בין מקרה למקרה כדי לחדד את מהות העיקרון הנידון. אלו שלושת ההצעות:
1. "הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום – רבי מאיר אומר: נותן (הצבע) לו (לבעל הצמר) דמי צמרו". דוגמא זו איננה מתקבלת כבעלת דמיון למקרה של המשנה היות והצבע עשה פעולה ממשית ששינתה את הצמר. בפעולה שכזו, על פי ההלכה, בין שרצה בכך בין שלא רצה, רכש הצבע את הצמר, והתחייב לפצות את בעל הצמר עבור רכושו. בשלילת מקרה זה הגמרא מדגישה שעל פי משנתנו "הפרת" ההסכם תחייב את בעל המלאכה כגזלן אפילו אם לא יפגע ברכושו של מזמין העבודה.
2. במסגרת מגבית לשם מטרה מוגדרת בקופת הצדקה הקהילתית – למשל, לשם סעודות פורים, לשם עניים או לחלוקה כללית – אין לשנות את מטרת התרומות לצורך אחר, ראוי ככל שיהיה, או זעיר ככל שיהיה, אלא אם כן "התנה במעמד אנשי העיר". דוגמא זו נראית מתאימה יותר כבסיס למשנה היות ואין בה כל פעולת רכישה הנגרמת מ"שינוי מעשה". אך גם מקרה זה נשללת – כך היה ידוע מראש – כדי לחדד את העוקץ שבכלל: "כל המעביר על דעת של בעל הבית – גזלן". במקרה זה מדובר במי שתרם כספו למטרה מסוימת מתוך התניה מפורשת. מתוך שלילת המקרה אנו מבינים שהגמרא מבקשת להעמיד את עיקרון המשנה גם כאשר לא הייתה התניה מפורשת שכזו.
3. המקרה שמתקבל כבעל דמיון למשנה נראה על פניו כשונה ממנו בתכלית: "הנותן דינר לעני ליקח לו חלוק (מבלי שהתנה זאת במפורש), לא ייקח בו טלית, טלית לא ייקח בו חלוק, מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית". בכך מביאה הגמרא את עיקרון ה"אי – המופרות" לחידוד נוסף. גם ללא התניה מפורשת מי שמקבל לידו רכוש של אחר לצורך כלשהו ומפר את דעתו של בעל הרכוש בשעת העסקה - נחשב גזלן.

ד. דוגמא נוספת לעיקרון "האי-מופרות" מרתקת ביותר היות והיא מערבת גם את בורא העולם בשמירת העיקרון. בדף עט. מביאה הגמרא את שיטת רב ש"לא מכלינן קרנא" (לא מכלים את הקרן). כדי לקיים תנאיי הסכם שכירות, אסור "לכלות" את זיקת הבעלות של המשכיר לחפץ שנשכר. גם ביחס לזכותו של המשכיר לרכושו קיים העיקרון של "אי-מופרות", גם אם הוא לא הותנה במפורש.
למשל, אם אדם שכר חמור לרכוב עליו ומת לו בחצי הדרך, יוכל למכור את הנבלה כדי לממן קניית חמור אחר להשלים את המלאכה. אלא שעל פי הכלל "לא מכלים את הקרן" אסור לעשות כן אם מכירת הנבילה תכלה את זיקת בעל החמור לרכושו – כלומר ששווי הנבילה יהיה פחות מהעלות של שכירת חמור נוסף, ובעל החמור לא יקבל שום פיצוי על מיתת חמורו. על אף שלא נאמר במפורש, אחד התנאים המובהקים בעסקת שכירות הוא החזר החפץ השכור לבעל הרכוש, ואין להפר תנאי זה.
בהמשך בירור שיטתו של רב מובאת דוגמא נוספת לעיקרון ה"אי-מופרות" העולה על כולן. ללא כל קשר למה שסוכם בין הצדדים לעסקה על פי מצוות היובל שבתורה כל עסקה בקרקעות תופר כאשר תגיע שנת היובל. הפסוק קובע "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי כל הארץ" (ויקרא כה, כג) - קנייני האדם הנם זמניים; אסור לו ליסוד המשפטי של הקניין הפרטי לפגוע ביסוד שייכות כל הבריאה לבורא. אם כן שואלת הגמרא כמו בתמימות - כאשר תגיע שנת היובל, כל קרקע שנמכר יחזור למוכר המקורי, והקרן של בעל הקרקע הנוכחי יתכלה!
כדי להגן על שיטת רב שאין מכלים את הקרן מזכירה לנו הגמרא שאפשר לעקוף את עיקרון "כי לי כל הארץ". זאת אם על פי הסכם מכירה קרקע נמכר לתקופה מוגדרת המסתיימת לאחר שנת היובל. או אז אין במצוות היובל להפר את תנאי ההסכם שנקבעו בין שני הצדדים. הקרקע לא יוחזר לבעלים המקוריים אלא ימשיך להתקיים כרכושו של הרוכש, עד סוף התקופה כפי שהיא הוגדרה בין הצדדים.
במקרה זה גם הבורא לא יפגע באמון שנוצר בין המוכר והקונה – מה שמהווה בסיס לקיום מלכות ה' במלכות האדם במקביל למצוות יובל עצמה.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר