סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

יהא שמיה רבה מברך

שבת קיט ע"ב


האגדתא הראשונה בש"ס עוסקת בתפילתו של ר' יוסי בן חלפתא בחורבה. התברר שבזמן שהוא התפלל אליהו הנביא עמד ושמר על הפתח. וכך מובא שם:
 

1. תלמוד בבלי ברכות ג, א

תניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי: שלום עליך, רבי! ואמרתי לו: שלום עליך, רבי ומורי! ואמר לי: בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו: להתפלל. ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך! ואמרתי לו: מתירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. ואמר לי: היה לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך - מתפלל תפלה קצרה. ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות. ואמר לי: חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך; ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.

אליהו הנביא אומר לר' יוסי שבכל יום, שלוש פעמים ביום, הקב"ה מצטער על כך שהחריב את בית המקדש, אבל מאשים בכך את ישראל. וכאשר הם מתכנסים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ועונים 'יהא שמיה רבה מברך' הקב"ה שמח בתפילתם אבל שוב הדבר גורם צער על החורבן והגלות.

וצריך להבין: מה הקשר בין 'יהא שמיה רבה מברך' לבין הגלות? מדוע אין הוא אומר כך כאשר הם אומרים 'שמע ישראל' או כאשר הם מתפללים? ובכלל: מה המיוחד במשפט זה, שהוא לב לבו של הקדיש: "יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא"?

הגמרא אומרת שמי שחולם על כך שהוא אומר את המשפט הזה, מובטח לו שהוא בן העולם הבא:
 

2. תלמוד בבלי ברכות נז, א

הרואה הספד בחלום - מן השמים חסו עליו ופדאוהו. והני מילי - בכתבא. העונה יהא שמיה רבא מברך - מובטח לו שהוא בן העולם הבא. הקורא קריאת שמע - ראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו זכאי לכך.

כמו כן אומרת הגמרא שמי שאומר את המשפט הזה קורעין לו את גזר דינו, ואפילו אם יש בו שמץ של עבודה זרה מוחלין לו, ופותחין לו שערי גן עדן:
 

3. תלמוד בבלי שבת קיט, ב

אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו (=בכל כוונתו. רש"י) - קורעין לו גזר דינו, שנאמר "בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'". מאי טעמא בפרע פרעות - משום דברכו ה'. רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה - מוחלין לו, כתיב הכא בפרע פרעות וכתיב התם "כי פרע הוא".

שוב רואים אנו את מעלתו הגדולה של המשפט הזה. יתרה מכך: הגמרא אף אומרת שמיום שחרב בית המקדש המשפט הזה הוא זה שמקיים את העולם כולו:
 

4. תלמוד בבלי סוטה מט, א

רשב"ג אומר משום ר' יהושע: מיום שחרב בהמ"ק אין יום שאין בו קללה. אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר: "בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר", הי בקר? אילימא בקר דלמחר, מי ידע מאי הוי? אלא דחליף. ואלא עלמא אמאי קא מקיים? אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא, שנאמר (איוב י, כב): "אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים וַתֹּפַע כְּמוֹ אֹפֶל". הא יש סדרים - תופיע מאופל.

קדושה דסידרא הכוונה היא לקדושה שאנחנו לומדים אותה עם התרגום שלה, כלומר לפסוקים שאנו אומרים ב'ובא לציון גואל', שבהם יש קדושה בדרך של לימוד ותרגום. הגמרא אומרת שסדרי הלימוד הללו הם הדברים שמקיימים את העולם, אבל משמע שזה לא בגלל לימוד התורה אלא דוקא בגלל הקדושה והמשפט 'יהא שמיה רבא מברך'. כך מובא גם במדרש על משלי:
 

5. מדרש משלי פרשה יד

אמר ר' חמא בר חנינא: בא וראה שבחו וגדולתו של הקב"ה, שאעפ"י שיש לפניו אלף אלפי אלפים ורבי רבבות כתות של מלאכי השרת שישרתוהו וישבחוהו, אינו רוצה בשבחן של כלם, אלא בשבחן של ישראל, שנאמר "ברב עם הדרת מלך", ואין עם אלא ישראל, שנאמר "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". בשביל שיגידו שבחי בעולם, וכן הוא אומר "נדיבי עמים נאספו עם א-לוהי אברהם כי לא-לוהים מגני ארץ מאד נעלה". אמר ר' סימון אימתי הקב"ה מתעלה בעולמו? בשעה שישראל נאספים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ונותנין שבח וקילוס לפני בוראן. ר' ישמעאל אומר בשעה שישראל נאספין בבתי מדרשות ושומעין אגדה מפי חכם, ואח"כ עונין אמן יהא שמיה רבא מברך, באותה שעה הקב"ה שמח ומתעלה בעולמו, ואומר למלאכי השרת בואו וראו עם זו שיצרתי בעולמי כמה הן משבחין אותי.

שוב רואים אנו את מעלתו של המשפט הזה, ובעיקר אחרי לימוד דברי אגדה. כותב על כך הרש"ר הירש:
 

6. סידור תפילות ישראל (ר' שמעון ב"ר רפאל הירש, המאה ה-19, גרמניה) עמוד נט

כל מגרעות העולם הזה וליקוייו הנראים לנו כאילו עומדים לשטן להשגת מטרות השגחת ה', הם פועלים, על אף הכל, בשירות מטרה זו. הרי יכול היה הקב"ה לברוא את העולם גם אחרת, לו כך היה מעדיף לכוונתו. אין ספק שהמטרה, למענה ברא ה' את העולם, היא תושג. ומטרה זו היא קידוש השם שיהא נפוץ, וכינון מלכות השם, ממלכת וממשלת ה' עלי אדמות. זו התקוה שהחזיקה את ישראל בכל גלי הייסורים שפקדוהו ברבות הדורות. הכרזת הנאמנות לתקוה זו היא היסוד עליו בנויה תפילתנו בציבור. ואמת זו מביע השליח הציבור אחרי כל קטע ארוך בשם הציבור, כדי להקדיש לה שימת לב מחודשת ולסגלה לעצמו. הוא מביע את המשאלה, שהקהל יזכה לראות בימיו בהגשמת ההצהרה. שליח הציבור קורא לקהל לאמץ אמת זו לעצמו על ידי אמירת "אמן" דהיינו: לאמצו בדרך זאת, שאמת זו תהיה להם משען, אשר נושא, מורה, ומַנְחֵה את חייהם. הציבור סומך ל"אמן" זה את הבקשה והתקוה – "יהא" – שמו הגדול יהיה מבורך. הווה אומר: הכרת שמו יתברך תתקדם לעולם ועד, תפורסם ותובא להגשמה מלאה בארץ.

ההסבר לחשיבות המשפט הזה, אם כן, הוא מפני שאנחנו מגלים בכך שזו המטרה שלנו בכל מה שאנחנו עושים. זו גם הסיבה שאנחנו מתפללים לסוף הגלות: לא רק כדי שיהיה לנו טוב יותר, אלא כדי ששמו של הקב"ה יתקדש, שהרי אין לך חילול השם גדול יותר מכך שעם ישראל נמצא בגלות.

הגמרא מביאה מחלוקת בשאלה האם מותר להפסיק באמצע המשפט הזה:
 

7. תלמוד בבלי סוכה לט, א

אמר רבא: לא לימא איניש יהא שמיה רבא והדר מברך, אלא יהא שמיה רבא מברך בהדדי. אמר ליה רב ספרא: משה (=גדול הדור. רש"י), שפיר קאמרת? אלא: התם והכא אסוקי מילתא הוא (=הואיל וכוונתו לגמור. רש"י) ולית לן בה.

רבא סובר, אם כן, שאין להפסיק בין המלה 'רבא' לבין המלה 'מברך', אך רב ספרא סובר שכיון שכוונתו לסיים את המשפט אין בכך איסור. הניסוח בגמרא מעיד על כך שאין פה מחלוקת אלא שרב ספרא תיקן את רבא, ומשמע שלמסקנה אפשר להפסיק בין המלים.

ניתן להסביר שכוונתם באופן כללי על הפסקה באמצע המשפט הזה, וניתן לומר שכוונתם דוקא בין שתי המלים האלה. ואולם, הרמ"א באמת פסק שאין להפסיק בין המלים האלה, כדברי רבא:
 

8. שו"ע אורח חיים סימן נו סעיף א

יש לכוין בעניית הקדיש. הגה: ולא יפסיק בין יהא שמיה רבא למברך.

אך מסתבר שהעניין הזה תלוי בפירוש המשפט 'יהא שמיה רבא מברך'. אגב, יש לשים לב לכך שבדברי הגמרא אצלנו כתוב: "בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך", שזה משפט לא ברור: נראה שהמשפט כולו נאמר בעברית, אך רק מלה אחת 'שמיה' היא בארמית. מדוע?

התוספות מביאים בשם מחזור ויטרי פירוש מעניין למשפט זה (אם כי לענ"ד את דברי מחזור ויטרי אפשר גם להבין באופן אחר ואכמ"ל), ושולל את הפירוש הזה:
 

9. תוספות מסכת ברכות דף ג עמוד א

ועונין יהא שמיה הגדול מבורך - מכאן יש לסתור מה שפי' במחזור ויטרי יהא שמיה רבא שזו תפלה שאנו מתפללין שימלא שמו כדכתיב "כי יד על כס י-ה" שלא יהא שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק ופירושו כך יהא שמי"ה שם י-ה רבא כלומר שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם. ומבורך לעולם הוי תפלה אחרת, כלומר ומבורך לעולם הבא. וזה לא נראה מדקאמר הכא יהא שמיה הגדול מבורך משמע דתפלה אחת היא ואינו רוצה לומר שיהא שמו גדול ושלם אלא יהא שמו הגדול מבורך. וגם מה שאומרים העולם, לכך אומרים קדיש בלשון ארמית לפי שתפלה נאה ושבח גדול הוא על כן נתקן בלשון תרגום שלא יבינו המלאכים ויהיו מתקנאין בנו וזה אינו נראה שהרי כמה תפלות יפות שהם בלשון עברי אלא נראה כדאמרינן בסוף סוטה אין העולם מתקיים אלא אסדרא דקדושתא ואיהא שמיה רבא דבתר אגדתא שהיו רגילין לומר קדיש אחר הדרשה ושם היו עמי הארצות ולא היו מבינים כולם לשון הקודש לכך תקנוהו בלשון תרגום שהיו הכל מבינים שזה היה לשונם.

פירושו של המחזור ויטרי מתבסס על מה שמביא רש"י על הפסוק בסוף מלחמת עמלק:
 

10. שמות יז, טז

וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר

וכך מובא במדרש שאותו מצטט רש"י על התורה:
 

11. פסיקתא דרב כהנא פיסקא ג - זכור

ר' לוי בשם ר' חונא בר' חנינא: כל זמן שזרעו של עמלק קיים בעולם, לא השם שלם ולא הכסא שלם. אבד זרעו של עמלק מן העולם, השם שלם והכסא שלם.

המלה 'כס' מופיעה במקום המלה 'כסא', ושם ה', שהוא בן ארבע אותיות חסר את שתי האותיות האחרונות שלו: ו, ה. אומרים חז"ל שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שיאבד זרעו של עמלק. אגב, שמעתי פעם הסבר יפה לכך שאנחנו אומרים לאחר קריאת שמע את המשפט: "הוא קיים ושמו קיים וכסאו נכון ומלכותו ואמונתו לעד קיימת". הוא – אלו הן שלוש האותיות החסרות – ה, ו משמו של הקב"ה וא' מהמלה כסא. כאשר הוא קיים, שמו קיים וכסאו נכון...

לענייננו: אומר מחזור ויטרי שהמשפט 'יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא' הוא בעצם שני משפטים: יהא שמיה רבא – כלומר יהא שמו גדול. מברך לעלם ולעלמי עלמיא – יהא שמו מבורך לעולם. זה גם יכול להסביר למה כל המשפט בגמרא כתוב בעברית חוץ מאשר המלה 'שמיה', כי היא בעצם תרכובת של שני מלים: שם, י-ה.

אבל התוספות, כאמור, דוחים את הפירוש הזה וטוענים שמהגמרא הזו דוקא מוכח שזהו משפט אחד שבו אנחנו מבקשים שיהיה שמו הגדול של הקב"ה מבורך. מחלוקת זו, בין התוספות לבין מחזור ויטרי, היא – אולי – הבסיס למה שכתב הרמ"א שלא להפסיק בין המלה 'שמיה רבא' למלה 'מברך', כפי שמסביר המגן אברהם:
 

12. מגן אברהם (ר' אברהם אבלי גומבינר, המאה ה-17, פולין) סימן נו ס"ק ב

ולא יפסיק - כתב הש"ך בגליון וז"ל: כן כתב בדרכי משה וב"ח. וצריך עיון, דפרק לולב הגזול איתא בהדיא דלית לן בה ועיין בתוס שם עכ"ל. וז"ל הגמרא אמר רבא לא לימא איניש יהא שמיה רבא והדר מברך אלא יהא שמיה רבא מברך בהדדי רב ספרא אמר אידי ואידי אסוקי מילתא היא ולית לן בה עכ"ל. וז"ל הגהות אשרי פ"ג דברכות לא יפסיק בין שמיה לתיבת רבה אבל בין רבה למברך לית לן בה עכ"ל. וסבירא ליה לרמ"א דהג"א ס"ל כפי' ראשון דהכי פירושו שאנו מתפללים שיהא השם הגדול, שעכשיו השם הוא חציו, דהיינו י-ה, ולעתיד תתמלא תיבתו, ומברך הוא דבור בפני עצמו, ומזה למד רמ"א דלפי' ר"י דס"ל דהכי פירושו יהא שמו הגדול מבורך וכו' א"כ אף בין רבה למברך אין להפסיק וצ"ע דא"כ הוא נגד הגמרא!? בשלמא להגהות אשרי י"ל דס"ל דוקא בין רבה למברך אמר רב ספרא לית לן בה כיון שעכ"פ אינו דבור א' אבל בין שמיה לרבה אסור להפסיק אבל לפר"י אין חילוק בין הפסק שמיה לרבה או בין הפסק רבה למברך דבשניהם רשאי להפסיק. ונראה לי דסבירא ליה לרמ"א כיון דקי"ל בא"ע סי' קס"ט סכ"ט דעכ"פ לכתחלה יש לקרות בנשימה אחת ע"ש ובפירוש סדר חליצה סעיף ס"ו לכן ג"כ אין להפסיק לכתחלה ודי שא"צ לאומרו בנשימה א' כנ"ל לדחוק לדעת רמ"א.

הגהות אשרי, אם כן, הבין גם הוא כפי שהובא בשם מחזור ויטרי, שיש כאן שני משפטים, ולכן הוא כתב שאין להפסיק בין 'שמיה' ל'רבא', אבל אפשר להפסיק בין 'רבא' ל'מברך'. הרמ"א דוקא פסק שאין להפסיק אפילו בין 'רבא' ל'מברך', וזאת בניגוד לדברי רב ספרא.

מסביר ה'מגן אברהם': אמנם כתוב שאין זה מעכב, אבל עדיין עדיף לומר הכל ביחד, כמו שבטקסט של החליצה אפשר להפסיק באמצע הפסוק, אבל לכתחילה כתבו הפוסקים שאין להפסיק – אך גם לא צריך לומר את הכל בנשימה אחת.

המדרש מחבר בין שלושה משפטים דומים שבהם הקהל הוא פעיל: יהא שמיה רבא, ברוך ה' המבורך לעולם ועד וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אגב, מהמדרש הזה משמע שהקהל היו עונים לחזן רק את סופו של המשפט:
 

13. ספרי דברים פיסקא שו

"כי שם ה' אקרא". רבי יוסי אומר: מנין לעומדים בבית הכנסת ואומרים ברכו את ה' המבורך שעונים אחרים ברוך ה' המבורך לעולם ועד? שנאמר "כי שם ה' אקרא הבו גדל לא-להינו". אמר לו רבי נהוראי: השמים, דרך ארץ היא. גוליירים מתגרים במלחמה וגבורים נוצחים.
ומנין שאין מזמנים אלא בשלשה? שנאמר "כי שם ה' אקרא הבו גדל לא-להינו".
ומנין שעונים אמן אחר המברך? שנאמר "הבו גדל לא-להינו".
ומנין שאומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד? שנאמר "כי שם ה' אקרא".
ומנין לאומרים יהא שמו הגדול מבורך שעונים אחריהם לעולם ולעולמי עולמים? שנאמר "הבו גדל לא-להינו"


כותב על כך בעל ה'תורה תמימה':
 

14. תורה תמימה (ר' ברוך הלוי עפשטיין, המאה ה-19, רוסיה הלבנה) דברים לב הערה לה

ולכאורה צ"ע במנהגנו שהקהל מתחיל מן יהא שמיה רבא מברך, וכן משמע בברכות ג' א' בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך וכו', והרי כפי המבואר כאן נוסח זה קבוע לש"ץ, ואף גם זאת קשה, כי לפי המבואר כאן הוי מקור אמירה ועניה זו מן הדרשה כי שם ה' אקרא וכו', וכמבואר בסוגיא דיומא שהבאנו בדרשה שלמעלה, אמר להם משה לישראל, בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל, ומבואר בדרשה דלעיל לענין זימון דאחד קורא ושנים עונים דים לצירוף קריאה ועניה זו דכי שם ה' אקרא, וא"כ מבואר דרשאי לומר קדיש גם לפני שנים, וזה בודאי אינו, שהרי קיי"ל מפורש במשנה מגילה כ"ג ב' דקדיש הוא מהדברים שבקדושה שאין נאמרים בפחות מעשרה, ועיין לפנינו בפ' אמור בפ' ונקדשתי בתוך בני ישראל. ולכן נראה דצריך בהכרח לפרש דברי הספרי דאין הכונה על אמירת הש"ץ וענית הקהל, אלא רק על אנשים הנכנסים לביהכנ"ס ושומעים את הצבור אומרים יהא שמיה רבא מברך צריכים הם לענות לעלם ולעלמי עלמיא, אבל בצבור וש"ץ צריכים לענות כל הנוסח יהא שמיה רבא וכו' כנהוג אצלנו ורק בעשרה, ודו"ק בזה, כי הוא דבר מחודש וצריך תלמוד שלא נתעוררו בו הפוסקים.

בעל ה'תורה תמימה' מבחין בין המתפללים בבית הכנסת לבין מי שנכנס ושמע רק את הקדיש, שאינו עונה את כל המשפט אלא רק 'לעלם ולעלמי עלמיא'. אך דברים אלו לא הובאו בספרי הלכה, ונראה לי שאין מי שנוהג כך, אלא כל מי ששומע קדיש עונה את כל המשפט, כמו המתפללים.

ועדיין, נותרו כמה שאלות בעניין הקדיש שברצוני לענות עליהן:
א. למה אומרים את הקדיש בארמית?
ב. מה הקשר בין הקדיש לבין הגאולה?
ג. מדוע מוזכרות נחמות בקדיש? על מה יש להתנחם?

נעיין בדברי הטור שמסכמים את נושא הקדיש:
 

15. טור (ר' יעקב בן הרא"ש, המאה ה-13, ספרד) אורח חיים סימן נו

יתגדל ויתקדש הוסד על פי המקרא "והתגדלתי והתקדשתי" האמור במלחמת גוג ומגוג שאז יתגדל שמו של הקב"ה דכתיב (זכריה יד) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד: שמיה רבא יש מפרשים שם י-ה רבא שאנו מתפללין על שם י-ה שאינו שלם שיתגדל ויתקדש ושיחזור להיות שלם והיינו לעת הגאולה שינקום מעמלק שנשבע שלא יהיה השם שלם עד שינקום ממנו דכתיב "כי יד על כס י-ה" שאין הכסא שלם ואין השם שלם אלא לאחר שינקום ממנו ואז יהיה השם שלם וגם הכסא דכתיב "האויב תמו חרבות לנצח" וכתיב "וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו" הרי השם שלם והכסא שלם.
ומה שאנו אומרין הקדיש בלשון תרגום יש אומרים מפני המלאכים שלא יתקנאו בנו שאנו משבחים שבח נאה כזה וגם שע"י זה הקב"ה נזכר לחורבן הבית וגלות ישראל כדאיתא בפ"ק דברכות בשעה שישראל עונין אמן יהא שמיה רבא הקב"ה מנענע בראשו ואומר אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם ומה לו לאב שככה מקלסין אותו בניו ורחקם מעל שלחנו וכביכול שיש דאגה לפניו ואם יבינו המלאכים זה יקטרגו עלינו ע"כ אומרים אותו בלשון שלא יבינו שאינן מכירין ארמית.
ור"י פירש הטעם לפי שהיו רגילין לומר אותו אחר הדרשה כדאיתא בשילהי סוטה אמאי קאי עלמא אסידרא דקדושה ואיהא שמיה רבא דאגדתא והיו שם עמי הארץ שאינן מכירין אלא ארמית שהוא לשונם לכן נהגו לאומרו בלשון שהכל מבינין בו ולפי פירוש זה יהיה כפשוטו שמיה רבא תרגום של שמו הגדול.
ועונין הציבור בכוונה שלימה "אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", כדאיתא בפרק כל כתבי: העונה איש"ר בכל כחו קורעים לו גזר דינו של ע' שנה פירוש בכל כחו בכל כוונתו וגם בכאן מפרשים שמיה רבא על השם שיחזור שלם אבל בכל הספרים גרסינן כל העונה אי"ש הגדול מבורך וזה ראיה לפירוש ר"י שאינו אלא תרגום של שמו הגדול וחוזר גם ש"צ ואומר יש"ר וכו':
כתוב בסדור רב עמרם ז"ל ואומר יתברך אמן ישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתקלס שמיה דקודשא בריך הוא ואמרו אמן לעילא מכל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן ולא נהגו עתה לומר אמן אחר יתברך ולא אחר שמיה דקודשא בריך הוא וכתב עוד ויתקלס יש נוהגין שלא לאומרו ונותנין טעם לדבריהם שחייב אדם לומר שבעה דברים בשבחו של הקב"ה כנגד שבעה רקיעים וכיון שאמר יתברך ואלו הששה הרי שבעה והאומרים יתקלס נותנין טעם לדברים כיון שהפסיק באמן דיתברך צריך שיהא שבעה אחר האמן ונהגו עתה לומר ויתהלל במקום ויתקלס ואני תמה על מנהג ספרד שאומרים למעלה מכל הברכות והשירות והתשבחות וכו' בל' הקדש למה מפסיקין באמצע לומר בל' הקדש גם רב עמרם כתבו בל' תרגום ותקנו לומר ונחמתא משום מאי דכתיבנא שהקב"ה מתאונן על גלותנו ע"כ אנו מתפללין שיתנחם בקרוב וימהר לגאלנו.


לגבי המלה 'נחמתא', הרב אליהו מונק מציע פירושים נוספים:
 

16. עולם התפילות (הרב אליהו מונק, המאה ה-19, צרפת) חלק א עמוד קצז

המלה 'ונחמתא' פורשה בהרבה פירושים שונים. רואים בה את התרגום של מנחה (תרגום יואל ב, יד) אך לפי השורש הערבי נחם היא גם כן בעלת משמעות של שיר שבח. יש מפרשים שרואים בביטוי זה רמז על דברי הנחמה שנאמרו בבית האבל לפני אמירת הקדיש. לפי דעה אחרת משמעותו היא שעלינו לשבח את ה' אף יותר ממידת השבח שהבטחות הנחמה הנהדרות של הנביאים עשויות לעורר בנו

לסיכום: תפילת הקדיש עוסקת בתפילה ליום שבו יגדל שם ה' ויתקדש שמו בעולם. ואולם, אנחנו מכירים את הקדיש כאחד הסממנים של אבלות. בהקשר לכך ראוי לקרוא את דבריו של ש"י עגנון על הקדיש:
 

17. אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל (שמואל יוסף עגנון)

מלך בשר ודם שיוצא למלחמה על אויביו מוציא חיילותיו להרוג וליהרג. ספק אוהב את חיילותיו ספק אינו אוהב את חיילותיו. ספק הם חשובים בעיניו ספק אינם חשובים בעיניו. ואפילו חשובים בעיניו חשובים בעיניו כמתים, שכל היוצא למלחמה מלאך המות כרוך בעקביו ומתלווה לו להרגו. פגע בו חץ או סייף או חרב או שאר מיני משחית ונהרג מעמידין אחר במקומו, ואין המלך מרגיש בחסרונו, שאומות העולם מרובים וגייסות שלהם מרובים. נהרג אחד מהם יש לו למלך הרבה כנגדו.
אבל מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מלך חפץ בחיים אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את ישראל עמו ובחר בנו מכל העמים. לא מפני שאנו מרובים חשק ה' בנו, כי אנו המעט מכל העמים. ומתוך אהבתו שאוהב אותנו ואנו המעטים כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כלגיון שלם, לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס ושלום אחד מישראל באה פחת בליגיונותיו של המלך ובאה תשות כח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מליגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך.
לפיכך אנו מתפללין ואומרים אחר כל מת מישראל יתגדל ויתקדש שמיה רבא, יגדל כח השם ולא יבוא תשות כח לפניו יתברך, ויתקדש בעולמות שברא כרצונו, ולא נפחד על עצמנו, אלא מהדר גאון קדושתו יתעלה. וימליך מלכותיה שתתגלה ותראה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום. בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, שאם מלכותו גלויה בעולם - שלום בעולם וברכה בעולם ושירה בעולם ותשבחות הרבה בעולם ונחמה גדולה בעולם וישראל קדושים אהובים בעולם וגדולתו גדלה והולכת ומתרבה ואינה מתמעטת לעולם.

 


תמצית השיעור:
הגמרא (ברכות ג, א) מספרת על ר' יוסי שהתפלל בחורבה ושמע בת קול שאומרת: "אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות". אליהו הנביא אומר לר' יוסי שבכל פעם שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים 'יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא' אומר הקב"ה כך.
יהא שמיה רבא או יהא שמיה רבא מברך? מה פירוש המשפט 'יהא שמיה רבא מברך'? התוספות (ברכות ג, א ד"ה ועונין) מסבירים בשם מחזור ויטרי שיש כאן שני משפטים: יהי שם ה' גדול, ויהי שם ה' מבורך. אנו מתפללים שיהיה שמו של ה' גדול, בעקבות המדרש שדורש את הפסוק 'כי יד על כס י-ה', ואומר שאין השֵם שלם ואין הכסא שלם עד שיאבד זרעו של עמלק. לפי הסבר זה אין להפסיק בין המלים 'יהא שמיה' לבין המלה 'רבא', אך אפשר להפסיק בין המלה 'רבא' למלה 'מברך'. ואולם, הרמ"א (או"ח נו, א) פסק שאין להפסיק גם בין המלה 'רבא' ל'מברך', והסביר המגן אברהם (ס"ק ב) שלדעת הרמ"א פירוש המשפט הוא אחד: יהיה שמו הגדול של ה' מבורך. הסיבה שאין להפסיק באמצע המשפט היא שלכתחילה אין להפסיק באמצע התפילה הזו.
הקדיש והגלות: מה הקשר בין הקדיש לגלות? ומה המשמעות הגדולה של המשפט: "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" עד שחז"ל אמרו שמי שאומר אותו מובטח לו שהוא בן עולם הבא, וקורעין את גזר דינו? מסביר הרש"ר הירש בסידורו שכאשר אנו אומרים משפט זה אנחנו מגלים את דעתנו שגם כאשר אנחנו מתפללים לגאולה, כל מה שחשוב לנו הוא לא טובת עצמנו אלא רק קידוש השם.
ונחמתא: באלו נחמות מדובר בקדיש? הטור (או"ח נו) אומר שזו נחמה על הגלות, כי בזמן אמירת קדיש הקב"ה מתאבל על החורבן. הרב מונק (עולם התפילות) מביא הסברים נוספים: יש שהסבירו (ע"פ התרגום ליואל ב, יד) שהכוונה למנחה, יש שהסבירו (ע"פ השורש הערבי) שהכוונה לשבח, ויש שהסבירו שהכוונה לנחמה שמנחמים את האבלים.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר