דיוק וחידוש ברש"י

מסכת ברכות דף יג

עמוד א

רש"י ד"ה  אב לכל העולם – אב המון גוים:
ברש"י על התורה מוסיף ומסביר שאברהם זה נווטריקון אב המון גוים, וזה צ"ל אב-הם = המון , ומסביר רש"י שה"ר" נשארת במקומה שהוא גם אב-רם = אב ארם שהיה בתחילה ועכשיו נתווסף גם "הם", וזה גם יובן בסוף הפרק שבשם "אברהם" נשאר השבח הקודם שהיה אב-רם אב ארם וע"כ יכל להזכיר שנקרא אברם מעיקרא וכמו שאומר רש"י בחרת בו בהיות שמו אברם שגם זה עצמו מוכיח לשבח שהוא אב = ראש ועכשיו אברהם.

הדרן עלך וסליקא לן פרק מאימתי קורין – משזמן אכילת תרומה לכהנים הגיע
ובאנו לכאן לפרק שני היה קורא בתורה - אבל לא כמגיה - וזמן המקרא הגיע

רש"י ד"ה מפני הכבוד – שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום:
ובאבות פ"ד משנה י"ד נאמר והוי מקדים בשלום לכל אדם ואפילו נכרי בשוק, וצריך להבין מה הוא גורם הנכבדות שראוי להקדים שלום לאדם זה גם כשעסוקים בקריאת שמע, ולא בהליכה בשוק, שאז ראוי להקדים לכל אדם.

רש"י ד"ה מפני היראה - אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגהו, אבל מפני הכבוד לא:
אין פירושו שירא ממנו שיהרגהו, באם לא יאמר לו שלום, כי במקרה זה אין צריך לומר שמפסיק, וע"כ רש"י לא כתב כך: מפני היראה – שירא ממנו וכו' , אלא כתב כך: שירא ממנו - "אדם" שירא ממנו וכו', ופירושו שירא מאדם זה שיש לו סמכות או כוח להורגו.

רש"י ד"ה עד כאן – עד על לבבך:
עיין בתוד"ה עד כאן מצות כוונה, שכותב עד בכל מאדך, ולפי זה פסוק שלישי בא כהוראה כיצד נוהגים בפסוקים הקודמים – פסוק א' שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד: פסוק ב' ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשכך ובכל מאדך: ופסוק ג' והיו הדברים האלה = הדברים שכתובים בפסוקים הקודמים, על לבבך = צריכים לכוון בהם, אבל מרש"י נראה שגם בפסוק זה צריכים לכוין עד על לבבך (ועד בכלל). 

עמוד ב

רש"י  ד"ה פסוק ראשון לבדו. ובדל"ת - ולא בחי"ת, דכל כמה דאמר אח בלא דל"ת לא משתמע מידי, ומה בצע בהארכתו, אבל בדל"ת יאריך עד כשיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ ולארבע רוחותיה, כדמפרש לקמן:
רש"י ד"ה דאמליכתיה למעלה וכו' - שהארכת שיעור שתחשוב בלבך ה' אחד בשמים ובארץ וארבע רוחותיה:
יש להתבונן ברש"י הראשון, בבואו להסביר את האריכות בעת אמירת אחד, ובהדגשתו על הדל"ת, מפרט מה צריך לחשוב, למרות שמיד יובן בהמשך מהלך הגמרא, וכמו כן יש כאן שינוי מעניין בלשונו של רש"י, בד"ה הראשון  - יאריך עד שיעור "שיעשנו" בלבו "יחיד" בשמים ובארץ ולארבע רוחותיה, ובד"ה השני כותב רש"י  - שהארכת שיעור "שתחשוב" בלבך "ה' אחד" בשמים ובארץ ובארבע רוחותיה (בגמ' נאמר רוחות השמים),
ונראה להסביר כך שרש"י בבואו להביא את המימרא של סומכוס כל המאריך באחד מאריכים לו ימיו ושנותיו, זה משמע יותר כדבר שאין לו שיעור וכל אחד כפום שיעורא דליבא, ועד "שיעשנו" בלבו יחיד, זאת אומרת שבעת שמאריך באחד, יצייר ממש בלבו ויקבענה - את האמונה בייחוד הא-ל בכל העולם, ויכול להאריך בזה עוד ועוד, רק שכמו שרש"י מסביר שלא יאריך בבכוונה בעת שאומר "אח" או שלא יחטוף את ה"ח" כי באופן זה למרות שכוונתו טובה ורצויה אבל המילים מאבדות את משמעותן, ואמר סומכוס שהנוהג כך מאריכין לו ימיו וכו',
וכן רבי עקיבא כשהוציאו להריגה (ברכות דף ס"א ע"ב) האריך באחד, עד שיצא נשמתו ולכאורה זה לא היה רק המחשבה ה' אחד בשמים ובארץ וכו' וכמו שנאמר שם בגמרא שכיוון גם לבכל לבבך לקידוש ה' וכו' ולכאורה את כל זה חשב רבי עקיבא כשהאריך באחד,
אבל ברש"י השני, שמדבר על המשך הגמרא כשרבי ירמיה ראה שרבי חייא מאריך, ידע רבי ירמיה שרבי חייא אדם גדול, ובוודאי האמונה בייחוד הא-ל כבר מצוירת בלבו, או שבכיכולתו להעצים את הציור בלבו ויכול להימשך עוד ועוד עד כלות הנפש, וע"כ אמר לו שמספיק "שיחשוב" בעת אמירת ה' אחד את הכוונה הפשוטה "ה' אחד" ובדל"ת יאריך כזמן המחשבה של - בשמים ובארץ ובארבע רוחותיה:

רש"י ד"ה בעמידה - אפילו לבית הלל דאמרי [/ברכות/ י"א א] עוסקין במלאכתן וקורין, ומהלכין וקורין - מודים הם שצריך לעמוד במקום אחד עד המקרא הזה, לפי שעד כאן מצות כוונה:
צ"ל מדוע רש"י מביא את הברייתא ולא את המשנה בדף י' ע"ב שכתוב שב"ה אמרו שקורא כדרכו והכוונה בכל צורה שהיא, ועוד מדוע רש"י משנה מהסדר של הברייתא ששם כתוב מהלכין וקורין עוסקין במלאכתן וקורין, ונראה שרש"י בא להסביר על ידי זה ש"עמידה" שנאמר כאן אין פירושו עמידה גרידה אלא עצירה להתבוננות, וע"כ בחר להביא ראשון את הסיטואציה שבה הכי נדרש לעצור – וזה בעת שעסוקים במלאכה, ואף בהליכה בדרך ג"כ נדרש לעצור מפני שכשהולך ג"כ טרוד בהתבוננות בדרך, משא"כ כשיושב בלבד ואינו עוסק בכלום אין צריך לעמוד בשביל לקרא.