הולכי אושא / יעקב מאיר
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
בתחילת פרק 'חזקת הבתים' שנינו 'חזקת הבתים... שלוש שנים מיום ליום' – כלומר, על מי שמתגורר בבית ללא שטר רכישה להביא ראיה שהוא מתגורר בו כבר שלוש שנים שלימות ושאיש לא עירער על כך עד עתה, כדי להוכיח שהבית שלו. מדוע דווקא שלוש?
אומרת הגמרא (כ"ח.) 'אמר ר' יוחנן: שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים, מנין לחזקה ג' שנים משור המוּעד'. והגמרא ממשיכה ומסבירה שכשם ששור שנגח שלוש פעמים יוצא מחזקת תם ונכנס לחזקת מועד כך גם הנכס בו התגוררו שלוש שנים יוצא מחזקת המוכר ונכנס לחזקת הלוקח. מי הם אותם 'הולכי אושא' מהם למד ר' יוחנן את ההשוואה בין שור המועד לבין חזקת הבתים?
אחרי 'תור הזהב' של תקופת התנאים - הוא תקופת 'כרם ביבנה' הזוהרת בה ישבו ר' עקיבא, ר' טרפון, ר' ישמעאל בן אלישע, ר' אלעזר בן עזריה, רבן גמליאל ותלמידיהם ועסקו בתורה – הגיע מרד בר כוכבא ובעקבותיו גזרות אדריינוס שאסרו על לימוד התורה לרבים. כישלון המרד נתפס אצל רבים מתלמידיו האקטיביסטיים של ר' עקיבא כמעין חורבן שלישי.
התלמידים שנותרו התאוששו לאט לאט והקימו מרכז קטן באושא הגלילית. אל אושא הגיעו תלמידי ר' עקיבא - רבן שמעון בן גמליאל השני, ר' מאיר, ר' יהודה, ר' יוחנן בן ברוקא וחבריהם. היה זה דור המעבר בו שוחזרו השמועות מדור יבנה לפני קיבוען והנצחתן במשנת רבי יהודה הנשיא – כמה שנים מאוחר יותר.
'הולכי אושא' הם אותם החכמים שהחלו מתקבצים שוב, אחרי ליקוק הפצעים מגזירות אדריינוס, כדי להקים את מרכז התורה החדש באושא. ר' יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני, לא היה יכול לפגוש את 'הולכי אושא' פנים אל פנים שכן הוא נולד בימי רבי יהודה הנשיא, כשהסנהדרין כבר היתה בבית שערים, ומסתבר שהלשון 'שמעתי מהולכי אושא' משמעותה שהשמועה התגלגלה 'בשם' הולכי אושא. מהמשך הסוגיא מסתבר ששיטת הולכי אושא היא אכן שיטת ר' יהודה – שלימד באושא – שיטה שעברה דרך ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אל ר' יוחנן - וכך באה כל תסבוכת הדורות על יישובה.
ואולי קשור הביטוי המשונה 'הולכי אושא' גם לתוכן השמועה. השאלה כמה זמן צריך לגור בבית כדי שתהיה עליו חזקה מחזיקה בתוכה שאלה סמויה על תחושת הביתיות - כמה זמן יש לשבת במקום אחד כדי לצאת מחזקת הגלות ולהיכנס לחזקת הבית? שלוש שנים – אומרים הולכי אושא – כמו שור, שנגח בפעם הראשונה, בפעם השניה ורק בפעם השלישית שינה את חזקתו. ואולי איזו מרירות קלה נשמעת בקולם – שהנה הבית הראשון נחרב, והבית השני נחרב, ויבנה נחרבה – והצוררים כבר אינם תמים אלא מועדים ורק אנו עוד הולכים והולכים, טרם מצאנו לנו בית לשבת בו שלוש שנים מיום ליום בלי שיתבעו מאיתנו לעזוב אותו ולהמשיך הלאה.
