סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

דיוק וחידוש ברש"י

מסכת ברכות דף ה

 

עמוד א

רש"י ד"ה ואם תלמיד חכם הוא – שרגיל במשנתו לחזור על גרסתו תמיד דיו בכך:
רש"י מסביר מהו תלמיד חכם – רגיל במשנתו = בקיא ורגיל במשנתו כמו הביטוי מרגלא בפומיא וממשיך רש"י בהסברו – לחזור על גרסתו תמיד , ולכאורה מדוע תפס רש"י בהגדרת תלמיד חכם את נושא השינון והרגילות , ונראה שרוצה לדמות לקריאת שמע בערב שנאמרת פעמיים, פעם אחת בבית הכנסת ופעם נוספת נשנית לפני השינה, וזה כעין לימוד תורה, כדאמרינן בגמ' להלן הקורא קר"ש שלא בזמנה כקורא בתורה ולכן הקריאה פעם שנייה נחשבת ללימוד ושינון, וע"כ תלמיד חכם שגורס תמיד ממילא הולך לישון מתוך לימוד, ואולי גם מרמז שינה מתוך שינון.

רש"י ד"ה ודומו סלה – יום הדומיה הוא יום המות, שהוא דומיה עולמית:
בעמוד הקודם בגמרא, למדנו שהפסוק אמרו בלבבכם וכו ודומו סלה , רומז לאמירת קריאת שמע לפני השינה, ופירשו את המילה דומו בשינה ואכן רש"י כשמפרש שם מצטט רק את המילה ודומו – בשינה אחר כן, וכאן מצטט את המילים ודומו סלה, כי סלה משמעותו בדרך כלל וכן מסבירים רוב המפרשים ,לנצח-לעד-לעולם, אמנם במקומות מסויימים אי אפשר לפרש כך , אזי מפרשים כמילת הקיום – באמת, ויש כמילת סיום סתמית כעין סוף דבר, ולכן בעמוד הקודם שמפרשים דומו בשינה אי אפשר לפרש את הסלה במשמעות הרגילה , שפירושו יהיה שינה לנצח ואולי במילים שרש"י מוסיף בשינה אחר כן אולי הוא כפירוש למילה סלה = סיום, משא"כ כאן מפרש רש"י יחדיו את צמד המילים ודומו סלה במשמעות = לנצח.

רש"י ד"ה זה גמרא – סברת טעמי המשניות וכו אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי עולם עס"ה:
יש לעיין מדוע מוסיף רש"י ומציין כאן לשלילה את המורים הוראה מן המשנה וכו' איזה תוספת הסבר בא לומר כאן שנוגע לגמרתינו?

רש"י ד"ה המוכר עצב – שפירש הימנו דבר חשוב כזה, וכו'
רש"י מסביר דבר חשוב כזה , וזה למד ממשמעות המילה חפץ = דבר שחפצים בו , וע"כ ההשואה אינה לאדם שמוכר דבר שאינו בעל ערך.

רש"י ד"ה פשפש ולא מצא – לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין יסורין הללו לבוא:
ידוע כאן קושית המפרשים שאם לא מוצא עבירה, איך מוצא פתאום ביטול תורה? הרי זה ג"כ עבירה? ונראה מדוייק מרש"י שההסבר הוא כך: לא מצא עבירה שבשבילה = שמתאימה ליסורין שיש לו, היות ויש עבירות מסויימות שבאים עליהם יסורים שמתאימים להם כגון צרעת על לה"ר ועוד דברים וע"כ אם לא מוצא לאיזו עבירה לשייך את הייסורים, כי הייסורים הם יותר כלליים אזי יתלה בעוון ביטול תורה שהוא עוון כללי יותר.
 

עמוד ב

רש"י ד"ה הא לן והא להו – בארץ ישראל וכו' עס"ה:
תוס' כאן שואל על רש"י דהרי שילוח ג"כ לא נהג בזמנם בא"י אף בזמן הבית אלא רק מתי שיובל היה נוהג ואיך רב יוחנן דיבר מדבר שאינו נוהג בזמנו, תוס' הבין מרש"י שע"י שילוח זה יסורין כי הוא יוצא מחוץ למחנה משא"כ בחו"ל וע"כ הסביר תוס שהענין הוא שבא"י חמור יותר כי נזהרים לגבי טומאה, ונראה ליישב שגם רש"י לא דיבר על המציאות העכשוית אם נוהג שילוח או לא , וגם מדוייק ברש"י שכותב בא"יטעון שילוח ובחו"ל אינו טעון וכי בחו"ל אינו טעון? בחו"ל זה לא שייך ועל כן הכוונה יותר רעיונית בחומרת הענין שבארץ ישראל טעון שילוח אף כשלא נהגו בשילוח ובחוץ לארץ קל יותר שאין שייך כלל והמזבח מכפר.

רש"י ד"ה דין גרמא דעשיראה ביר – זה עצם של בן עשירי שמת לו: ביר – כמו בר, וצר עצם וכו לעגמת נפש, וגברא רבא כרב יוחנן לא באו לו ייסורין שאינן של אהבה:
תוס' כאן שואל על רש"י שמצינו שיש גם גברא רבא שיש להם יסורין לא של אהבה כפי מסקנת הגמרא דמי שלא הוו לו בנים כלל זה יסורים לא של אהבה ומצינו לכמה גברא רבא שלא היו להם בנים, וע"כ מסביר תוס' שמזה שרב יוחנן הלך לנחם עם העצם של בנו סימן שלא היה לו צער כל כך וזה לא היה יסורין בשבילו, ע"כ דברי תוס' אבל רש"י סבר שהלך עם העצם לעגמת נפש = פי' לעורר נפשו להיות בצער וע"כ זה היה יסורין ומאחר שהוא גברא רבא הרי זה חייב להיות ייסורין של אהבה , ולפי תוס' קצת יהיה קשה דאינם יסורים כלל לרב יוחנן וא"כ מהי ההגדרה של תוס' ליסורין של אהבה?. ועיין במה שכתבתי בד"ה הבא.

רש"י ד"ה דהוו להו בנים ומתו – הוו להו יסורין של אהבה, שהאבלות מכפרת על עוונותיו:
לכאורה צריך להבין דהרי בעמוד הקודם בגמרא למדנו וכן הסביר רש"י ד"ה יסורין של אהבה – הקב"ה מייסרו בעולם הזה בלא שום עוון וכו' וכאן רש"י אומרת שהאבלות מכפרת עוונות ומוגדרת כייסורין של אהבה , ואולי אפשר להסביר מהלך חדש בסוגייתנו שהיא המשך לנלמד בעמוד הקודם, ששם למדנו דרך לידע שהייסורים הם של אהבה, אם לא מוצא האדם עבירות בידו, וכאן סוגית הגמרא באם להוסיף שיש ייסורים שלא יכול להיות שהם של אהבה כי הצער בהם גדול מאוד, כמו למשל הצער לאדם שאין לו כלל ילדים , אבל אבילות על בנים יכולה להיות יסורין של אהבה וגם יכולה להיות כפרת עוונות וע"כ רב יוחנן שהיה גברא רבא ולא היו בידיו עברות הרי היסורים האלו היו ודאי של אהבה (אבל תוס' סבר שלרב יוחנן מאחר שלא הרגיש צער גדול זה היה הסימן שזה יסורין של אהבה).

רש"י ד"ה סמוך למיטתי – כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממיטתי עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל:
תוס' כאן הבין ברש"י שלשיטתו אסור ללמוד לפני התפילה כשם שאסור לעשות מלאכה ושאל על רש"י בלשון "ולא ידענא מנא ליה" ומביא תוס' ראי' מפ"ב דף יד: שמותר ללמוד שכתוב שם דרב משי ידיה וכו' ושונה פרקו וקורא שמע וכו' (ועיין במהרש"א ששואל שאין משם ראיה מוחכת שמדובר בהגיע כבר זמן קר"ש דבגמ' מספקיה ליה)
ולכאורה נראה לדייק בדברי רש"י שלא כתב כזה דבר שאסור ללמוד לפני התפילה, אלא שאבא בנימין אמר שהוא נזהר לא לעשות מלאכה ולא לעסוק בתורה , וייתכן שיש הבדל גם בין ללמוד תורה לבין לעסוק בתורה, וכדאמרינן בגמ' בדף לא. אין עומדים להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה (ופלא שתוס' לא שאל על רש"י מכאן) וע"כ עסק התורה שזה ראיות סברות וכו' שזה מפריע לתפילה שאחר כך שממשיכים לחשוב בתורה – זה אסור, אבל לימוד תורה כמו משניות (רב שהיה שונה פרקו = חוזר על חומר שלמד כבר) הלכות פסוקות וכו' זה מותר וראוי, ואת זה אי אפשר לדייק ולאסור מדברי רש"י בהסברו על דברי אבא בנימין.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר