גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תרע"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף פה עמוד ב
ביאור מאמר חז"ל "על מה אבדה הארץ - שלא ברכו בתורה תחילה" (א)
אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב (ירמי' ט, יא) "מי האיש החכם ויבן את זאת וגו' ויגידה על מה אבדה הארץ", דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שנאמר (שם, יב) "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם". אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה (דף פה ע"ב, וכ"ה בנדרים פא ע"א). דבר בעתו לעסוק בימי בין המצרים הללו בפשר מאמר נשגב זה באגדה והלכה.
ידועים דברי הב"ח בהלכות ברכת התורה (או"ח סי' מז) בביאור מאמר זה, ונעתיק מקצת דבריו הק': "ואיכא לתמוה טובא, למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה, על שלא ברכו בתורה תחלה - שהוא לכאורה עבירה קלה. ונראה, דכוונתו ית' מעולם היתה, שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות, וקדושת מקור מוצא התורה, ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה, שלא תשתכח מאתנו, כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו ברמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה, ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו ית', שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה, ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה, והארץ כולה היתה מאירה מכבודו, ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה - והיה המשכן אחד, אבל עתה שעברו חוק זה שלא עסקו בתורה, כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן, גם להתגאות להראות חכמתם ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה, ולהמשיך השכינה למטה בארץ, כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדול אחרי מיתתם, הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה לה למעלה, והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה, וזה היה גורם חורבה ואבידתה" (וע"ע רש"י כאן ד"ה שלא; ר"ן נדרים שם ד"ה דברו).
לאור דבריו הק' כתב הפרי מגדים (סי' מז, משב"ז סק"א): "ומפירוש הב"ח ז"ל הבנתי, הא דאמרו (גיטין נז.) 'ארץ צבי כתיב, מה צבי אין עורו מחזיק בשרו' כו' [אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה - רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה - גמדא"], כי ארץ ישראל עתה - רק מהלך יום אחד לאורכה, ולרוחבה - ששה ימים, כמו שכתב רבינו משה אלשיך בנביאים, והיינו, כי באמת קטן הוא ארץ ישראל, רק בזמן שיש השראת קדושה מתרחבת, כמ"ש רבינו משה אלשיך - על פסוק (תהלים קכב, ג) 'כעיר שחוברה לה יחדיו'... אם כן כל זמן שעסקו לשמה, והתורה שמותיו של הקב"ה, והיה השראת שכינה בארץ ישראל - נתרחב, ועכשיו שלא לשמה - [שעסק התורה אינו אלא] - לשם גשמיי, נסתלק הרוחניי, וממילא נשאר רק הגשם שיעור קטן, וזהו 'אבדה הארץ' ממש".
על פי דברי הפמ"ג מתיישבת הערת התורת חיים במאמר זה, וז"ל: "'דבר זה אמרו חכמים לא פירשוהו אמרו נביאים ולא פירשוהו', תימה, אמאי לא פרשוהו, והלא כמה מקראות בירמיה מעידות על ישראל שהיו בזמן החורבן, שעבדו עכו"ם בפרהסיא ועברו על כל עבירות חמורות שבתורה, ובפ"ק דיומא (ט:) קאמר 'בית ראשון נחרב על עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים'..." (דבריו הובאו במילואם במדורנו גל' תרי"א, שם ג"כ הארכנו בביאור מאמר זה, ותדרשנו שמה). כי אכן במאמרם ז"ל מתבאר שתמיהת החכמים והנביאים אכן לא היתה על גלות ישראל, כי סיבת הגלות ידועה היא - הן גלות ראשון והן גלות שני, ועיקר תמיהתם היה על אבידת הארץ עצמה, שנתקטנה שיעורה ממה שהיה טרם חורבנה, ודבר זה לא נודע עד שפירשו הקב"ה בעצמו.
השוואה נוספת ליסוד זה, שתמיהת החכמים ונביאים לא היתה על גלות ישראל, כי אם על אבידת הארץ, ובאופן שונה, יש להביא דברי האור החיים הק' (ויקרא כו, מג): "...על דרך אומרו 'על מה אבדה הארץ... על עזבם את תורתי', ואמרו ז"ל 'דבר זה נשאלה וכו' עד שבא הקב"ה ופירשה 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי'', פירוש השאלה הוא, שאם ישראל חטאו - ארץ מה חטאה שאבדה, שהיה לו לבעל הדין ליפרע מהם, ולא תחרב הארץ, וחורבתה היא ביציאת בניה מתוכה ויבואו בה ערל וטמא שהוא אבדן הארץ. 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי', הרי שיציאת ישראל מא"י היא לסיבת מניעת התורה, כי לצד שאין תורה אין חשק לארץ בישיבתם בה". והיינו, שאכן בני ישראל חטאו במה שחטאו, ובשביל כך לבד היו נענשים בעונשים אחרים, וכלשונו בהמשך: "שאם היו עוסקים בתורה היו מתיסרים באופן אחר", והארץ לא היתה נחרבת ביציאת בני ישראל מתוכה, ודבר זה פירשה הקב"ה בעצמו, שסיבת הדבר היתה בגלל עזיבת התורה, "כי לצד שאין תורה אין חשק לארץ בישיבתם בה".
דברים מאלפים מצינו בדרך זה בדברי החתם סופר (ראה בחידושיו עמ"ס נדרים, הוצאות מכון חת"ס, עמ' קמו): "דהנה בשנעיין טעם על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת להיות כמהפכת סדום ועמורה, הלא אם אנשים חטאו, הארץ מה חטאה היא, די בהקיאם כאשר עשה להאמורים אשר לפניהם שהשמידם, אבל לא אירע מזה שום רע להארץ בעצם. אמנם, הטעם משום שהאמורים טמאים היה, ואין להם שום השתתפות עם הארץ הקדושה לטמאותה ומין בשאינו מינו הוא, לכן לא הוצרכה ארץ הקדושה מריקה ושטיפה, משא"כ ישראל אחר שקבלו התורה ולמדוה ונתקדשו, נתרבתה טומאתם יותר ויותר ונתנו חוזק לקליפה... עד שפעלו גם בארץ הקדושה... וזהו 'על מה אבדה הארץ' דייקא, ואמר 'על עזבם תורתי', פירוש, התחזקו בתורתי, כמו (נחמי' ג, ח) 'ויעזבו את ירושלים', שהוא מלשון חוזק ואומץ, ה"נ התחזקו בתורה, 'ולא הלכו בה' - אלא אחרי שרירות לבם הרע... ואם כן טמאו את התורה, והלואי היו עושים בהיפוך... שהיה להם למאוס בתורה ולבעוט תחילה והיה טוב לארץ על כל פנים...".
לחלק ב של המאמר
