גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתכ"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת נידה
דף סא ע"ב

ביאור ענין "מצוות בטלות לעתיד לבא"

תנו רבנן, בגד שאבד בו כלאים וכו' אבל עושה ממנו תכריכין למת. אמר רב יוסף, זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא (-ולכן מלבישין את המת בשעטנז), א"ל אביי, ואי תימא רב דימי, והא א"ר מני א"ר ינאי לא שנו אלא לספדו (-ואין זו לבישה גמורה), אבל לקוברו אסור (-מפני שהיא לבישה גמורה, ואיסור יש בדבר גם למת). אמר לו, לאו איתמר עלה, אמר רבי יוחנן אפילו לקוברו, ורבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן מאי דכתיב (תהלים פח, ו) 'במתים חפשי', כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות (סא ע"ב).

כותב הריטב"א: "פירשו הראשונים, לעתיד לבא - לזמן תחית המתים. וזהו שאמרו כאן: 'זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא', שאלמלא כן היאך עושין להם תכריכין של כלאים, והא אמרינן בכתובות (קיא:) 'מתים שעתיד הקב"ה להחיות, בלבושיהן עומדין', ונמצאו לובשין כלאים באותה שעה, אלא ודאי מצות בטלות לעתיד לבא". כדעה זו החזיקו עוד ראשונים (ראה תוד"ה אמר, תוס' הרא"ש בסוגיין, ועוד).

ומביא הריטב"א דעת החולקים: "אבל מקצת רבותי מפרשים, כי המצות אינם בטלות לעולם - ואפילו לזמן תחיית המתים, ומה שאמרו בכאן 'מצות בטלות לעתיד לבא', אינו, אלא על שעת המיתה, כי כשמת אדם נעשה חפשי מן המצות" (כדעה זו החזיקו הרשב"א בחי' בסוגיין, ובחי' אגדות להרשב"א ברכות יב: [עי"ש בארוכה]. וע"ע חי' הר"ן בסוגיין; שו"ת הריב"ש סי' קפד). ומקשה הריטב"א: "וכי תימא, ומאן דפריך הכא מדבי ר' ינאי דלקברו אסור, מכלל דר' ינאי סבר מצות אינן בטלות בשעת מיתה, והא היכי אפשר - מקרא מלא דבר הכתוב 'במתים חפשי', וכן סוגיין בכל התלמוד ובכל המדרש שאין מעשה אלא בחיים ולא לאחר מיתה, וכן הדעת מכרעת, והכתוב אומר 'אשר אנכי מצוך היום לעשותם'. י"ל, שלא חלקו כאן אלא לענין אם הם בטלות אצלנו לגבי דידהו, דאיכא מאן דאמר שאינן בטלות אצלנו, שאסור הוא לנו עדיין להעבירם במצות - ואע"פ שהם אינם מצווים, וכענין הקטנים שנאמר בהם 'לא תאכלום' - 'לא תאכילום', ולפיכך היה אומר דלקוברו בתכריכי כלאים אסור לנו, לפי שזה דרך לבישה... ור' יוחנן סבר שאף לקברו שהוא כדרך לבישה מותר דמצות בטלות לגמרי משעה שמת... זו שיטת הרב ז"ל".

אולם על כותב הריטב"א :"וכמה הקשיתי לפניו, חדא, דלישנא ד'מצות בטלות לעתיד לבא' - אין במשמע לומר שאין אנו מוזהרין על המתים; ועוד היאך יעלה על הדעת שיהא ר' ינאי סובר שאע"פ שמת האדם אנו מוזהרין עליו, והיאך זה דומה לקטנים הבאים לעולם ואנו חייבים לחנכם ולגדלם במצות, למתים שהלכו לעולמם ונפטרו לגמרי מחיובם לעולם; ועוד, מהו זה שאמרו 'העולם הבא שאין בו לא זכות ולא חובה' - שהוא על זמן תחית המתים...".

ובעיקר הענין שמצוות בטלות לעתיד לבא ידועה התמיהה, דלכאורה זה סותר אמונתנו בנצחיות התורה, שהוא אחד מי"ג עיקרי האמונה - "שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו". [ופשוט שלפי דעת הראשונים שכלל זה אינו מוסב על זמן התחיה - כי המצוות אכן אינן בטלות לעולם ואפילו לזמן תחיית המתים - אלא על שעת המיתה, כי כשמת האדם נעשה חפשי מן המצות, לא קשה מידי].

ובשו"ת כתב סופר (או"ח סי' ד) כתב ליישב על פי יסוד איתן שכבר ביאר אביו הגה"ק ה'חתם סופר' זי"ע (תורת משה לפורים ד"ה וימי הפורים) שזה וודאי שלעתיד תהיינה כל התרי"ג מצוות כמקדם, וכל השינוי יהא רק בכך שלא יהיו בתורת 'עול תורה', אלא שנקיימן מעצמנו ברצון ובאהבה, והרי הדברים בלשון קדשו:

"והנה אמרו חכמינו ז"ל 'אמר רבי יוחנן מצות בטילות לעתיד לבא', ונראה לי לפרש, דהנה ידוע כאשר ירעב ויצמא האדם אין צריך מי שיצוה אותו שיאכל וישתה, כי טבעו מעורר אותם לכך, וכן בימות החורף להחם, ובימי הקיץ להקר, וכדומה כל צרכי בני אדם אשר המה בטבעם, הטבע מעורר אותם, ואין צריכים לצוות אותם על ככה, אבל מי שהוא חולה ואינו מרגיש מחמת חולשתו לא קור וחום ולא רעב וצמא, אז צריכין לעורר אותו על ככה, כדי להחיות את נפשו ולשמרו שלא יוסיף עליו רעת החולה וימות. כן הוא בחולאת הנפש - אשר תרי"ג מצות המה לרמ"ח איבריה ושס"ה גידיה הרוחניים, מי שהוא קדוש וטהור מרגיש בנפשו הצטרכות להתעטף בציצית להניח תפילין, ובסוכות לישב בסוכה, להתענות ביוהכ"פ כדי להתם חטא ולכלות פשע, ולאכול מצה בליל פסח וכדומה, אבל אנחנו חולי הנפש אין אנו מרגישים ההכרח לזה, לכן הוא ית"ש נתן לנו התורה וציוונו על ככה. אבל לעתיד לבא, כאשר ימלא הארץ דעה את ה' ובעולם התיקון, ויתעלה גופם החומרי, ויזדכך עד שיהיו כולו רוחניות, כמו אליהו הנביא אשר באמת לא מת, כי נתעלה גופו ברוחניות, אז יהיה כמו קודם החטא, רק קדושה וטהרה בתכלית השלימות, אז ירגישו הכל ההכרח הגדול לתרי"ג מצות, ואז יהיה המצוה בטילה, פירוש, הציווי יהא בטל, כי לא יקיימו אותם בתורת ציווי, רק מעצמם יעשו מצות ה'".

כיוצא בזה כתב ה'כתב סופר' אחרי הביאו הקדמות שונות, וז"ל: "... כי אם אין יצר הרע אין מעלה במצווה ועושה מאינו מצווה ועושה, ושוב הוי ליה 'גדול אינו מצווה ועושה ממצווה ועושה', דמי שאינו מצווה ועושה מדעת עצמו נראה אהבה יותר מבמצווה ועושה, ולעתיד דלא יהיה יצר הרע, עוד יסיר ה' עול התורה, היינו מה שהטיל עלינו ע"י צוויו, אבל נקיים כל המצוות מעצמינו באהבה רבה ובדביקות בו ית"ש, וזהו שאמרו ז"ל 'מצות בטלות לעתיד לבא', היינו שלא נהיה מצווים ועושים, אלא שנעשה הכל מעצמינו מרצון הטוב ונפש חפיצה".