גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תת"כ, מדור "עלי הדף"
מסכת נידה
דף מה ע"ב

קטנים - אינם בני עונשין או שאינם מוזהרים בכלל על קיום המצוות?

הגמרא דנה באריכות אודות זמני גדלות וקטנות בזכר ובנקבה, והחילוק בין לפני הזמן או לאחריו, ונוקטת שהחילוק הוא "אלא לעונשין" (דף מה ע"ב), עי"ש. והעיר ה'ערוך לנר' על שנקטו הלשון: "לעונשין", דלכאורה היה להם לנקוט לשון המשתמע על עצם חיובו בעול המצוות בהגיעו אל גדלותו, כי בפשטות בעודו קטן אין עליו חיוב קיום המצות, ולכן אינו נענש עליהן.

וכלשון הסוגיא שלפנינו מצינו גם במס' כתובות (מ: מד:) לענין קטנה: "קטנה לאו בת עונשין היא", וגם שם יש להעיר ולדון, וכי הקטנים נתמעטו רק מעונשין, הלא נתמעטו מכל המצוות שבתורה, בין מצוות עשה ובין מצוות לא תעשה, ואם כן מדוע נקטו הלשון: "עונשין".

אמנם, בעיקר דבר זה שהקטן אינו נענש בעברו על אחת מתרי"ג מצוות שבתורה, וכמו ששנינו במשנתנו (מה.): "בן תשע שנים ויום אחד... ואם בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה, מומתין על ידו והוא פטור", יש לדון ולחקור האם סיבת הדבר היא אכן משום שאינו מוזהר כלל על תרי"ג מצוות שבתורה, ולכן גם אינו נענש, או דילמא, שבאמת אזהרת התורה ניתנה לבני ישראל - קטן כגדול, אלא, שקטן שאינו בן דעת אינו נענש על מעשיו, ואם נאמר כן מובן שפיר שנקטו חז"ל הלשון: "לעונשין", כי פטור הקטן אינו אלא מעונשין, ולא מעיקר החיוב והאזהרה.

ובנידון זה מצינו כמה שיטות באחרונים. יש שאכן נקטו שקטן אינו חייב במצוות כלל, ולכן אין עליו עונשים כשאינו מקיים את המצוות הכתובות בתורה, ובהגיעו לגדלותו חלין עליו חובת המצוות וקבלת העונשים כאחת (ראה 'מנחת חינוך' מצוה רסג אות לו; 'קובץ הערות' סי' לג אות ח, ועוד).

אולם הרבה אחרונים חילקו בזה בין מצוות עשה למצוות לא תעשה, וכמו שכתב ה'פרי מגדים' (פתיחה כוללת או"ח ח"ב סי' ג), דמשום הכי מצינו שקטן פסול לכתיבת תפילין, כי אינו בכלל 'וקשרתם' (ראה שו"ע או"ח סי' לט ס"א), ולעומת כן קטן כשר לזביחה כשאחרים רואין אותו (עי' חולין ב.), והטעם, כי "מצות עשה קום ועשה רחמנא פטריה לגמרי לקטן, משא"כ לא תעשה קטן חייב, אלא דלאו בני דעה הוה" (וכן נקטו בשו"ת 'בית הלוי' ח"א סי' יד אות ב וסי' טו אות א ובשו"ת 'משכנות יעקב' אה"ע סי' מז).

עוד מצינו בשו"ת 'חלקת יואב' (סי' א) שמחלק בזה גם בין סוגי מצוות לא תעשה, דהיינו בין ל"ת שיש בו מעשה - ללאו שאין בו מעשה, או אכילת איסורים ועריות. דל"ת שיש בו מעשה לא נאמרו כלל בחרש שוטה וקטן, משום דחרש שוטה וקטן אין בהם כוונה כלל, וכל בלא כוונה אין המעשה מעשה (ראה 'מקור חיים' פתיחה להל' בדיקה וביטול), ולכן אינו נחשב כלל כאילו עשו איזה איסור בעשותם כל אלה, אבל לאו שאין בו מעשה, וכן עריות ואכילת איסורים, נאמרו גם בחרש שוטה וקטן, משום שבהם אין צריך כוונה כלל, ומעשה דההנאה החשיבה התורה כמעשה גמור גם בלא כוונה (עי' סנהדרין סב:), אלא, שפטורים הם מעונש משום שאנוסים הם, כיון שאין בהם דעת.

והגדיל עשות בזה הגאון בעל ה'אור שמח' בספרו על הרמב"ם (הל' איסו"ב פ"ג ה"ב), שהבדל יש בזה בין שבע מצוות בני נח - שבהם גם קטנים ישראלים מוזהרים, לבין שאר תרי"ג מצוות שבתורה - שקטנים אינם בני אזהרה כלל. ויסוד דבריו הוא, על פי מה שהעלה ה'חתם סופר' בתשובותיו (יו"ד סי' שיז), על פי דברי תשו' הרא"ש (כלל טז סי' א), ששיעור שנים בקטן שהוא עד בן י"ג בזכר ובת י"ב בנקיבה הוא בכלל אמרם ז"ל (סוכה ה:): "שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני", וכל מה שנאמר הלכה למשה מסיני נאמר רק בבני ישראל, ואילו בבני נח לא ניתנו בהם שיעורין, ולכן בשבע מצוות של בני נח – קטן שהוא בר דעת לאו קטן מיקרי, וגדול הוי לשבע מצוות שלהם.

ולפי זה חידש ה'אור שמח', שבענין ז' שבע מצוות בני נח נשארו בני ישראל בדין בן נח, כי בוודאי הגם שנתקדשו בני ישראל בקדושת התורה בשעת מתן תורה, עדיין נשארו חייבים במה שנצטוו מקודם, ולא נגרעו ממה שהיה עליהם מקודם, ולכן במצוות שנצטוו בני נח גם בישראל הקטנים שהגיעו לכלל דעה - איסורא רמי עלייהו, והגם שבני נח נענשים גם קטנים שהגיע כבר לכלל דעה, הרי לענין עונשים חסה רחמנא על בני ישראל והקילה בהם - שלא יענשו, והביא סימוכין לכך מדברי המכילתא (משפטים נזיקין ד) לענין איסור רציחה שהוא אחד מז' מצוות בני נח, ואלו הם הדברים: "וכי יזיד איש על רעהו להרגו (שמות כא, יד), איש - להוציא את הקטן וכו', איסי בן עקיבא אומר, קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו, באמת אמרו פטור מדיני בשר ודם ודינן מסור לשמים", והיינו, שאיסי בן עקיבא תמה בזה, היאך יתכן שקודם מתן תורה היה גם קטן מוזהר על רציחה, ו'לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו - הוקלו', וכאילו נגרעו מחיובם, ועל כך מסיק: "באמת אמרו פטור מדיני בשר ודם ודינן מסור לשמים", הרי שקטן ברציחה לא נתמעט כי אם מעונשין, ולא מעיקר האזהרה, וכאמור.

ומעתה, לכל אלו הסוברים שקטנים מוזהרים במצוות מסויימות, מובן היטב מדוע נקטו חז"ל בקטן שלאו בר עונשין הוא, כי בהרבה מצוות גם קטנים מוזהרים, וככל האמור.