גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתי"ט, מדור "עלי הדף"
מסכת נידה
דף לא ע"ב

סעודת ברית מילה - מן התורה או מדרבנן

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי וכו', ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה, שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים (לא ע"ב). ופירש רש"י: "שלא יהיו הכל שמחין - שאוכלין ושותין בסעודה ואביו ואמו עצבים" וכו'.

וכתב היעב"ץ (בהגהותיו כאן): "מכאן לסעודה שעושים ביום הברית נוסף על רמז 'יום הגמל'". היינו, דהנה מקור נוסף לסעודת ברית הוא, ממה שאיתא בפרקי דרבי אליעזר (פכ"ט וכ"ה במדרש תהלים מזמור קיב): "וכשנולד יצחק בן שמונה ימים הגישו למילה, שנאמר (בראשית כא, ד) 'וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים'. והגישו למנחה על גבי המזבח ועשה שמחה ומשתה. ומכאן אמרו חכמים, חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו היום שזוכה למול את בנו כאבינו אברהם, שנאמר (שם, ח) 'ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק'..." - ביום ה"ג מל את יצחק, דהינו ביום השמיני דמילה כמנין ה"ג (כן הביאו מקור זה התוספות בשבת קל. ד"ה שש בשם רבינו תם. וכ"ה בהרבה ראשונים).

ואילו מכאן, כפי שציין היעב"ץ, יש לנו מקור נוסף לחיוב סעודה זו, כי לכן הוקבעה מצות מילה בשמונה, בכדי שיהיו אביו ואמו יכולים להשתתף בסעודה זו.

[ויצויין, מקור נוסף לסעודת ברית מילה, כמו שכתב הרמב"ן על הפסוק (שמות יח, יב): "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלקים ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלקים", וכתב הרמב"ן: "ונתגייר במילה וטבילה והרצאת דמים כמשפט, 'ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עמו' - ביום חתונתו כי חתן דמים הוא"].

ה'שערי תשובה' (או"ח סי' תקנא סקל"ב) הביא בשם שו"ת 'אור נעלם' (סי' ט) שהביא דברי רש"י הנ"ל כמקור לחיוב סעודת ברית מילה, וכתב עוד שמזה יש להוכיח שסעודת זו חובה היא מן התורה, והעיר על מה שהביא בשם שו"ת 'בית יעקב' (סי' טז) שסעודת מילה, אפילו בזמנה, אינה אלא מדרבנן. אכן, ה'שערי תשובה' (שם) הרבה להעיר על דברי ה'אור נעלם', והביא להוכיח שסעודה זו אין לה עיקר מן התורה, וגם מלשון הפרקי דרבי אליעזר יש להוכיח שאינה אלא חובה מדרבנן, כלשונו: "מכאן אמרו חכמים חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו היום שזוכה למול את בנו".

ויש לציין לכך גם מה שאיתא ב'ספר חרדים' (פ"מ) במנותו את מצוות העשה מדברי קבלה ומדברי סופרים התלויות בפה ובושט, מנה ביניהן: "סעודת אירוסין או נישואין או מילה", (עי' 'ספר הברית' סי' רסה או' קנח-קנט שציין להרבה מקורות שאינה אלא מדרבנן).

מאידך גיסא, כתבו האחרונים, שמלשון הרמ"א בשו"ע (יו"ד סי' רסה סקי"ב): "ונהגו לקחת מנין לסעודת מילה ומקרי סעודת מצוה", משמע שאינה אלא מנהג בעלמא, ואינו חיוב כלל, וכן יש להוכיח מדברי המדרש תנחומא (תצוה א): "אמר רבי שמעון בן יוחי, בא וראה שאין חביב לפני האדם יותר מבנו, והוא מל אותו. וכל כך למה, א"ר נחמן בר שמואל, כדי לעשות רצון בוראו, הוא רואה בנו שופך דם ממילתו ומקבל עליו בשמחה. א"ר חנינא, ולא עוד, אלא שהוא מוציא הוצאות ועושה אותו היום של שמחה מה שלא נצטוה, הוא שהכתוב אומר (תהלים עא, יד) 'ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך', ולא עוד, אלא אדם הולך ולוה וממשכן עצמו ומשמח אותו היום". מבואר, שלא נצטוינו לעשות יום המילה יום של שמחה, ואינו אלא מה שבני ישראל הוסיפו מעצמם - 'והוספתי על כל תהלתך' (עי' 'שלחן גבוה' יו"ד סי' רסה).

ויש נפקא מינה למעשה - בשאלה זו, דהנה נפסק בשו"ע (או"ח סי' תמד): "ההולך ביום ארבעה עשר לדבר מצוה, כגון למול את בנו או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בביתו, אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו - יחזור ויבער, ואם לאו יבטלנו בלבו", ומצינו מחלוקת הפוסקים, דהשו"ע הרב (שם סעיף ל) כתב שההולך לסעודת ברית מילה נחשב גם כן כהולך לדבר מצוה שהקילו בו חז"ל שיבטלו בלבו, ואילו המשנה ברורה (שם סקכ"ג) פסק והביא בשם 'מגן האלף', שההולך לסעודת ברית מילה לא נקרא מצוה לענין זה לבטל מצות ביעור", ולכאורה שאלה זו תלוי' בהגדרת חובת סעודת ברית מילה, האם היא חובה גמורה או אינה אלא מנהג.