מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן

נגד אלימות

במשנה שבסוגייתנו, קצבו חכמים קנסות למכה אחר כשלא נגרמה למוכה חבלה, אך המוכה מתבייש בכך. הקנסות הם למי שמכה באגרוף, סותר, תולש שערות ועוד, כשהעקרון הוא: "הכל לפי כבודו". הרא"ש (בבא קמא ח, טו) כותב בשם רב שרירא גאון: "דאף על בושת דברים, מנדים אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו, ומסתברא דיותר בושת בדברים מבושת של חבלה, דאין דבר גדול כלשון הרע ודיבה שאדם מוציא על חבירו".
מי שמכה אחר, עובר על איסור תורה, גם אם לא נגרמה חבלה למוכה: "כל המכה אדם כשר מישראל, בין קטן בין גדול, בין איש בין אשה, דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא יוסיף להכותו" (דברים כה, ג), אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק. אפילו להגביה ידו על חבירו אסור וכל המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו הרי זה רשע" (רמב"ם הלכות חובל ומזיק ה, א- ב).
בהלכה זו אסר הרמב"ם להכות קטנים, אך הכאה כמרכיב חינוכי, פסק הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ב, ב): "ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה, ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה". הרמב"ם שולל הכאה סתמית, דרך נציון, אך אפשר להכות מכה שנועדה לחנך, להעמיד במקום את החניך, לעצור אותו מפני הידרדרות והיסחפות, וגם כאן אין מדובר על מכה אכזרית ובקביעות, אלא מכה קלה באופן חריג ומיוחד על מנת לעורר ולהשיב למוטב. לא מקדמים דבר באלימות. זה יכול להועיל לשם מטרה מסויימת קרובה, אך זהו איננו חינוך לטווח הארוך. "לא במהלומות יחונך האדם, כי אם בדרכי נעם. והיראה האמיתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והיה דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלה שנסיונות הרבות הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל ברוח קדשם" (הראי"ה קוק, עין איה ברכות א עמ' 31).