סקר
מסכת תמורה
קשה מאוד
קשה
ממוצעת
קלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

מודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת – שבת ריחני

 

"תנן התם: מודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת או חרדל בשנים ושלשה מקומות, שנותן פאה מכל אחד ואחד. והא שבת דמיחייב בפאה, ומיחייב במעשר, דתנן: כל שחייב בפאה חייב במעשר. ומדחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין, אלמא: כל מילי דעביד לטעמא מטמא טומאת אוכלין, דהאי שבת לטעמא עבידא" (נידה, נא ע"א).
 

שם עברי: שבת ריחני   שם באנגלית: Dill   שם מדעי: Anethum graveolens


נושא מרכזי:  מהו השבת ומה היה השימוש בו?


תקציר: על פי רוב הדעות והתאורים המעטים הקיימים בספרות חז"ל ניתן לזהות את השבת כצמח התבלין שבת ריחני או "שמיר" בשפת היום יום. הלעז אניט"ו המובא בדברי המפרשים מקביל לשם הלטיני של השבת Anethum . הרמב"ם מזכיר את שמו הערבי "אל-שבת". בצמח מנוצלים שלושה חלקים. זרעים, עלים (ירק) ועוקצי הסוככונים (זירין). על פי המקורות בספרות חז"ל השימוש העיקרי ("בסתמא") היה ל"כמך" כלומר כחלק מתבשיל אך השתמשו בו גם לנתינת טעם בתבשילי קדירה מבלי לאוכלו. לאחר נתינת הטעם הוא איבד מחשיבותו כמאכל לענין טומאת אוכלין וחיוב תרומה.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

את הפרטים הראשונים על מאפייני השבת נוכל לשאוב מתוך מהלך הסוגייה שלפנינו. בראש ובראשונה ברור שהכוונה לצמח תבלין כלשהו "דהאי שבת לטעמא עבידא". מפרש רש"י: "... ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת או חרדל כו' (שמשאיר פאה מכל אחד ואחד בנפרד). להכי נקט הני, שאין דרכן לעשות מהן ערוגה, אלא זורען לתבלין בעלמא, בשנים ושלשה מקומות, שבת אני"ט". פרטים נוספים עולים מתוך המשך דברי הגמרא:

"אמר רב חסדא: כי תניא ההיא בשבת העשויה לכמך. אמר רב אשי אמריתה לשמעתיה קמיה דרב כהנא: לא תימא בשבת העשויה לכמך הא סתמא לקדרה, אלא סתם שבת לכמך עשויה, דתנן השבת משנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה, ואינה מטמאה טומאת אוכלין הא עד שלא נתנה טעם בקדרה יש בה משום תרומה, ומטמאה טומאת אוכלין. ואי סלקא דעתך סתמא לקדרה כי לא נתנה נמי סתמא לקדרה? אלא לאו שמע מינה סתמא לכמך עשויה, שמע מינה".

השימוש העיקרי ("סתמא") בשבת הוא ל"כמך" כלומר אוכלים אותו כחלק מהתבשיל בשונה מתבלינים הנותנים טעם ואינם נאכלים. רש"י: "לכמך - דכותשין אותו ונותנין אותו בכותח ועיקרו שבתוכו מטבילין כל אוכל, דהאי לאו לטעמא עביד דהוה עיקר". צורת שימוש נוספת היא כתבלין בתבשילי קדירה: "השבת משנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה" אלא שבצורה זו אין הוא נחשב אוכל משום שאיבד את טעמו (ואולי כלל לא נאכל).

השבת מזוהה על פי חלק מהמפרשים והחוקרים כצמח "שבת ריחני". השבת, ממשפחת הסוככיים, מקובל כצמח תבלין להחמצת מלפפונים ומשתמשים בו לתיבול מרקים, סלטים וכד'. בערוך מתורגם השבת לאניט"ו וכך גם בפירוש רש"י (עבודה זרה, ז ע"ב): "השבת - ירק של תבלין שקורין אוי"ר ובלשון רומי אניט"ו". אכן השם הלטיני של השבת הריחני הוא Anethum. ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י" מתרגם את השמות אוי"ר (בשינוי גירסה לאניי"ד (aneid)) ואת השם אניט"ו לשבת ריחני הנקרא בצרפתית בת ימינו aneth. לדעתו תרגום זה אינו מדברי רש"י משום שנוסף רק החל מדפוס שונצינו (המאה ה – 15-16). יש סוברים שהכוונה לצמחים אחרים ממשפחתו כמו הכמנון או אחישבת. אגב, הכמנון נקרא גם אניס ושם זה דומה לשם אניי"ד המיוחס לרש"י. הרמב"ם מתרגם בפיהמ"ש (פאה פ"ג מ"ב, מעשרות פ"ד מ"ה) לערבית: "אל-שבת". השם העממי הנוכחי של צמח זה בשפת העם הוא "שמיר". שם זה מבטא את הבלבול בין צמח זה לבין בן משפחתו, השומר, הדומה לשבת. 

את האניס אנו פוגשים למשל בשלטי הגיבורים (ברכות, דף כט מדפי הרי"ף): "... והאניס"י שאוכלין אחר הסעודה למתק השתייה הוי כמו צנון וזית וברכת היין פוטרתן". לענ"ד ניתן להסיק מדבריו שהאניס הוא אכן הכמנון ולא השבת משום שקשה להניח (אם כי לא בלתי אפשרי) שהשבת נאכל למטרה זו. לעומת זאת תמצית אניס משמשת גם בימינו לייצור ממתקי ליקריץ והזרעים כתבלין למשקאות חריפים כמו ערק, אוזו ועוד. ניתן להוסיף שמכלול המאפיינים של השבת כפי שהם מצטיירים במקורות אינם הולמים היטב את הכמנון אלא את השבת. השבת נקרא בצרפתית aneth וייתכן שמכאן ההחלפה בינו לבין האניס שהוא הכמנון. השבת נקרא בצרפתית aneth וייתכן שמכאן ההחלפה בינו לבין האניס שהוא הכמנון.
 

     
שבת ריחני        צילום: PatríciaR
 
  שבת ריחני – בדוכן בשוק      צילם: אריאל פלמון
 

 

הרחבה

השבת הריחני הוא שיח חד שנתי גבוה ממשפחת הסוככיים וגדל בתרבות או כפליט תרבות. עלי הצמח באורך של כ – 40 ס"מ דמויי נוצה. העלים גזורים פעמיים או שלוש לאונות נימיות. התפרחות בקצות הענפים בצורת סוככיים גדולים רבי קרניים (15-30) וגדולים (עד 15 ס"מ). עלי הכותרת בצבע זהוב לבן והפרי דו-זרעון בעל זרעים אליפטיים. על המושגים הבוטיניים השונים ראה במשפחת הסוככיים. התפוצה הטבעית של השבת מתפרסת בדרם אירופה ומערב אסיה עד הודו. מוצאו מדרום מערב אסיה. השבת נפוץ כעשב רע בשדות בספרד, פורטוגל ובאיטליה. בארץ ניתן למוצאו כפליט תרבות בשפלה, ובצפון ומערב הנגב.
 

השימוש בשבת

מגדלים את השבת בתרבות באיזורים טרופיים וממוזגים בעיקר באירופה, בארצות הברית בהודו וביפן. השימוש העיקרי הוא בזרעי הצמח בתעשיית המזון (החמצה), טבק, אפייה, תיבול סלטים וכמרכיב בתבלין קארי. משתמשים גם בעלים כאשר הם טריים או מיובשים לתיבול סלטים ומרקים. מפיקים מהצמח שמן אתרי בעל ארומה חריפה מתוקה הדומה לכמון (קימל). השימוש בשמן דומה לשימוש הנעשה בחלקי הצמח עצמו. את השמן האתרי מפיקים בעיקר מהזרעים משום שריכוזו בהם הגבוה ביותר (3%) אך גם משאר חלקי הצמח (ריכוז השמן האתרי הוא רק (0.3%). עיקר השימוש בצמח ברפואה העממית על ידי כתישת העלים או לעיסתם הוא להרגעה. שמו המסחרי של הצמח Dill נגזר ממילה נורדית עתיקה Dilla שפירושה להרגיע. הצמח משמש גם להסדרת העיכול, לריפוי סכרת ולרענון הנשימה.

כפי שנהוג היום גם בתקופות קדומות היה לשבת תפקיד כפול. ניתן היה לאכלו חי והשתמשו בו כתבלין בעת בישול: "השבת משנתן טעמו בקדרה, אין בו משום תרומה, ואינו מטמא טומאת אוכלים וכו'" (עוקצין פ"ג מ"ד). פוסק הרמב"ם: "השבת עד שלא נתנה טעם בקדרה יש בה משום תרומה, משנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה" (תרומות פט"ו הלי"ב). מפרש הרדב"ז במקום: "השבת עד שלא נתנה טעם בקדרה וכו'. השבת הוא מין ירק וכן נקרא בערבי שבת, ומשנה היא פ"ג דעוקצין. והשבת הוא נאכל כמות שהוא חי אלא שיבושל בקדרה ולפיכך קודם שיתבשל חייב בתרומה ואחר שנתבשל ביין שהשליך כל כחו בבישול וימצא בבישול טעם השבת, כבר תמה תועלתו והנשאר ממנו הוא במדרגת השמרים שאינן ראויים לאכילה, ועל כן אינו חייב בתרומה". בתבואות הארץ ליהוסף שוורץ נאמר: "שבת בלשון ערב אלסאבּתּ. מין ירק הנאכל מבושל בתוך המאכלים והוא מעט חריף והוא דומה לירק הנקרא בלשון אשכנז קאטצען שווענצכען".

מד"ר יואב ברזילי שמעתי שייתכן ול"שבת" המוזכר/ת בשיחתם של קיסר ורבי יהושע בן חנניא יש משמעות כפולה: "אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניא: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? אמר לו: תבלין אחד יש לנו, ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף. אמר לו: תן לנו הימנו! אמר לו: כל המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו" (שבת, קיט ע"א). התבלין שבת מזכיר בשמו את יום השבת. מאוחר יותר הפנה את תשומת לבי הרב עקיבא האניג שיואב כיוון לדברי המהרש"א בחידושי אגדות (שם):

"תבלין אחד יש לנו ושבת כו'. שמעתי לפרש כי רמז לו תבלין ושמו שבת שיסבור הקיסר שהוא מין ירק עביד לריח ולטעם כמו ששנינו בסוף מס' עוקצין השבת משנתן טעם בקדירה וכוונת ריב"ח האמיתית על השבת גופיה ולפי הבנתו של הקיסר שהוא מין ירק דעביד לריח אמר לו הקיסר תן לי ממנו מאותו המין ירק וא"ל שאינו מועיל אלא למי ששומר שבת דהיינו כוונתו האמיתית ששבת שמה שמועיל למי ששובת בה ודו"ק".

על חלקי השבת השונים: ראו במאמר "השבת מתעשר זרע וירק וזירין".
 


 

 

רשימת מקורות:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 246-247, 262).

לעיון נוסף:

אתר צמח השדה שבת ריחני.
פירוט על חלקי השבת השונים: ראו בפורטל הדף היומי "השבת מתעשר זרע וירק וזירין". 

 



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר