נקבה שהכל עצבים בה
נדה לא ע"ב
"שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי...
ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר?
זכר שהכל שמחים בו - מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה - מתחרטת לארבעה עשר".
פירש רש"י: "מתחרטת לשבעה – ומתאוה לתשמיש בעלה כדי שתחזור ותתעבר זכר".
מדבריו עולה שבנקבה מתחרטת לארבעה עשר – ומתאוה לתשמיש בעלה כדי שתחזור ותתעבר, ותוליד אפילו נקבה. ואין לפרש שמקוה רק להולדת זכר, שאילו כך היה היתה מתנחמת כבר אחר שבעה.
לדברי רבי שמעון בן יוחי אלו, נקבה – הכל עצבים בה. לפיכך סובר הוא לכאורה כדעת רבי מאיר במסכת בבא בתרא דף טז ע"ב; ודף קמא ע"א:
"(בראשית כ"ד) וה' ברך את אברהם בכל - מאי בכל? רבי מאיר אומר: שלא היתה לו בת; רבי יהודה אומר: שהיתה לו בת".
ומבואר בסוגיות אלו שמחלוקתם היא אם אדם שמח בלדת לו בת (ושלא כדברי ברמב"ן בבראשית כד, א שפירש שמחלוקתם היא רק באברהם שלא היה לו למי להשיאה).
וקשה, אם נקבה הכל עצבים בה, למה מתנחמת כלל היולדת ומתאוה לנקבה?
עוד קשה, שאמרו במסכת מועד קטן דף ט ע"ב אמר רשב"י לבנו: "הנך כולהו ברכתא נינהו... תוליד בנתא ולא ימותו גוברייהו... לבלבל פתורך - בבני (ובנתא) [ובנתי]", הרי שרשב"י הזכיר לידת בנות בכלל הברכות, אם כן סובר הוא דוקא כרבי יהודה.
גם מצינו שהביא רבי שמעון דוקא את דברי רבי יהודה, בתוספתא מסכת קידושין פרק ה הלכה יז:
"וה' ברך את אברהם ר' מאיר אומר שלא היתה לו בת, רבי שמעון אומר משם רבי יהודה שהיתה לו בת".
אלא מבואר שפירוש "נקבה שהכל עצבים בה" – שעצבים שלא נולד בן, אבל עדיין שמחים בלידת הבת.
וכך עולה מלשון כמה מדרשים:
"שהוולד הזה יוצא מלא גללין וכל מיני סירחון והכל מחבקין אותו ומנשקין אותו וביותר אם היה זכר".
כלומר ששמחים בכל וולד, ובזכר שמחים ביותר.
וכן אמר רבי לוי במדרש תנחומא פרשת במדבר סימן יז:
"(תהלים קכז) הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן, הנה נחלת ה' בנים – אלו הזכרים, שכר פרי הבטן – ואם באו נקבות אמר הקב"ה אף הן שכר".
