זכרון הנגון
נדה ל ע"ב
"ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר (איוב כט, ב) מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי. ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים - הוי אומר אלו ירחי לידה.
ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר (משלי ד, [ג]-ד) [כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי], וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה. ואומר (שם באיוב כט, ד) [כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי] בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי ".
מפורסם המשל בזה, במלך שתעה ביער ושמע קול ניגון ערב מאוד. וכששב לארמונו צווה למשרתיו שינגנו לפניו את אותו הניגון, ולא היה בהם אחד שידעו. והמלך נשתכח ממנו הנגון ולא יכל להזכירם. עד שבא נגן מרחוק וניגן לפני המלך. אז אורו פני המלך, ואמר: אמנם נשתכח ממני הניגון, אך עתה שאני שומעו, אין ספק בלבי שזהו אותו ניגון נפלא.
וכך כתב מהרח"ו בספר עץ הדעת טוב פרשת יתרו:
"וגם נודע כי קודם שהאדם בא לעוה"ז מלמדין לו כל התורה, ר"ל החלק הקצוב לו לנשמתו. ובבואו בעוה"ז חוזר וזוכר את אשר למדוהו שם לגמור וכו' ".
וכן כתב השפת אמת פרשת תשא שנת תרנ"ז:
"ומלמדין אותה כל התורה וכשבא לעולם נשכח ממנו. ולכן נתן השי"ת לבנ"י תורה ומצות שעל ידיהם יבואו לזכירה".
ושם בפרשת שלח:
"בפרשת ציצית ב' זכירות וזכרתם כו' למען תזכרו. כי הנה מצות ציצית הוא שיזכור האדם עיקר שליחותו בעוה"ז שהנשמה נשתלחה ונתלבשה בלבוש הגוף הגשמיי, וכדאיתא קודם שנולד הולד מלמדין אותו כל התורה וכשנולד משכיחין ממנו. וע"י הציצית יכול לחזור ולזכור השליחות".
מכאן הביטוי 'חזרה בתשובה'. אדם הקרב לקונו, אינו אלא שב למדרגתו הוא, כפי שהיתה טרם לידתו.
וזהו שאומר הכתוב: (תהלים כב, כח) יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל ה'.
כל שקיקה לתשובה אינה באה אלא מתוך זכרון. זכרון מעומעם ככל שיהיה, אבל עדיין זכרון.
ר' שמחה בונם מפרשיסחא אמר שעולם הניגון קרוב וסמוך לעולם התשובה. וזה קרוב לדברי הגר"א, שהעריך נגינה לשער קרוב מאד שיכול לזכות לגילוי שכינה.
"ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (שם באיוב כט, ג) בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ".
