מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן

ביעור יין שביעית בערב פסח

מהפסוק במצות שמיטה: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (ויקרא כה, ז) למדו חכמים: "כלה לחיה מן השדה – כלה לבהמתך מהבית" (ספרא, פר' בהר, א, ח). כשפרי המקודש בקדושת שביעית כלה בשדה, יש לבערו מהבית. בסוגייתנו נאמר שעצים המיועדים להסקה אין בהם קדושת שביעית, ואין צורך לבער אותם. לעומת מאכל אדם, מאכל בהמה, או אף צמחים שעושים מהם צבע, אותם מבערים.
זמן הביעור משתנה ממין למין, וכן תלוי גם במקום גידולו. כיום מופצים רשימות מפורטות ובהם זמן הביעור המשוער של כל מין ומין. ההתייחסות המעשית בערב פסח זה, של השנה השמינית היא ביעור יין שביעית כגון יין של אוצר בית דין: "אוכלים בענבים עד הפסח" (פסחים נג ע"א).
כיצד מבערים? אם נשאר כמות גדולה של יין בערב פסח, יש לוודא שלכל אחד מבני הבית יישאר כמות המספקת לשלוש סעודות, ו/או לחלק כמות כזו לשכנים ומכרים, ואת השאר מבערים. הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל ז, ג), סובר שהביעור הוא בשריפתם, כמו ביעור חמץ. ואילו הרמב"ן (ויקרא כה, ז) סובר שיש להוציא את הפירות מרשות הבעלים, לא מהעולם. יש להפקיר את הפירות בפני שלושה ואפילו מקרוביו ואוהביו, והבעלים עצמם יזכו אח"כ הפרי, ויש להמשיך לשמור קדושת שביעית. נוסח ההפקר הוא: "אחינו בית ישראל- כל מי שצריך ליטול יבוא ויטול" (תוספתא שביעית ח, ד).
הרב שלמה מן ההר ("זמני ביעור של פירות שביעית" תחומין, ב, עמ' 427-421), כותב שזמני הביעור שקבעו חכמים הם על בסיס השערה, שבערך בתקופה הנקובה, כגון ענבים בפסח, אז כלה לחיה בשדה. אך לפיו, עיקר קביעת התאריך הוא לקבוע סדר ברור בדבר, מפני תיקון העולם: "ביעור ליין נקבע לפסח כדי שיהיה לכל ישראל יין לארבע כוסות, ולדעתו יש לבערם אחר ליל הסדר, וזמן הביעור לתמרים או לתאנים נקבע לפורים, כדי שיהיה להם לצורך מצות משלוח מנות, וזמן הביעור לזיתים נקבע לעצרת, כדי שיוכלו למצוא אז שמן מן היבול החדש".