טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
וסופה דומה כתורמוס - תורמוס תרבותי
"תנו רבנן: שליא תחלתה דומה לחוט של ערב, וסופה דומה כתורמוס, וחלולה כחצוצרת, ואין שליא פחותה מטפח" (נידה, כו ע"א).
שם עברי: תורמוס תרבותי שם באנגלית: White Lupin שם מדעי: (Lupinus albus (termis
שם נרדף במקורות: תורמוסא שמות בשפות אחרות: ערבית - תורמוס
נושא מרכזי: מה משמעות המאפיין "דומה לתורמוס"?
לריכוז המאמרים שנכתבו על התורמוס התרבותי הקש/י כאן.
התורמוס מוזכר פעמים רבות בספרות חז"ל והכוונה היא ככל הנראה למין תורמוס תרבותי (תמונות 1-2). לעומת זאת מיני הבר שהיו בשימוש ובעיקר התורמוס הצהוב (תמונות 3-4) נקראו בשם פלסלוס. בגלל הקרבה הרבה בין מין התרבות ומין (או מיני הבר) הם לא נאסרו בהכלאה זה עם זה כדברי המשנה: "הלפת והנפוץ, והכרוב והתרובתור התרדים והלעונים, אינם כלאים זה בזה, הוסיף ר"ע: השום והשומנית, הבצל והבצלצול, והתורמוס והפלסלוס, אינן כלאים זה בזה" (כלאים, פ"א מ"ג). בתוספתא: "הוסיף ר' עקיבא השום והשמנית והבצל והבצלציל והתורמוס והפלוסלוס. אמר ר' שמעון: לא היה ר' עקיבא שונה אלא בשני זוגות אילו, אלא התורמוס והפלוסלוס אינן כלאים זה בזה" (תוספתא כלאים (ליברמן) פ"א מ"ב). התורמוס התרבותי מהווה, עדיין, גידול חקלאי בארצות הים התיכון ובמיוחד במצרים אם כי גידולו הולך ומצטמצם. באיטליה, ספרד ופורטוגל התורמוס משמש כחטיף פופולרי ונמכר בדוכנים כזרעי חמניה. בארץ ניתן למצוא את זרעי התורמוס מוצעים למכירה בשווקים בערים הערביות. התורמוס הצהוב משמש בעיקר כ"זבל ירוק" על מנת לטייב את השדות עבור גידולים אחרים ובעיקר דגניים. על שורשי הקטניות, כדוגמת התורמוס, מתפתחות פקעיות (תמונה 5) המכילות חיידקים המקבעים חנקן חופשי מהאוויר והופכים אותו לתרכובות חנקניות הזמינות לצמחים. חלקי הצמח העשירים בתרכובות חנקן נשארים בקרקע לאחר הקציר ומשמשים כדשן אורגני המכונה "זבל ירוק" משום שמקורו בצמחים חיים ולא בצמחים שכבר עברו תהליכי פירוק (קומפוסט).
משמעות ההשוואה שעורכת התוספתא, המובאת בסוגייתנו, בין השליה לבין התורמוס נתונה למחלוקת גירסאות בין הגרסה שלפנינו לבין הגרסה בתוספתא. רש"י מצטט את שתיהן: "וסופה - כשהיא הולכת ורווחת הויא רחב כתורמוס. לישנא אחרינא גרסינן בתוספתא וראשה דומה כתורמוס". סביר להניח ששתי הגרסאות מתייחסות לזרעי התורמוס ולא לתרמיליו או חלקיו האחרים.
על פי הגרסה הראשונה המונח מציין מידת רוחב וכוונת הברייתא לתאר את יחסי הגודל בין חלקה התחתון של השליה וחלקה העליון. אכן, בדרך כלל המונח "כתורמוס" משמש כמידת רוחב בדומה ל"כגריס", "כעדשה" או "כחרדל". מוצאים אנו לגבי גודל כתם: "לרבנן דאמרי תולה, עד כמה? אמר ר"נ בר יצחק: תולה בפשפש ועד כתורמוס" (נדה, נח ע"ב). מפרש רש"י: "אמר ר"נ תולה בפשפש עד כתורמוס - כתם רחב כתורמוס יכולה לתלות, ולא במאכולת אלא בפשפש שמא פשפש הרגה שכתמו גדול. פשפש פונייש"א בלע"ז". פירוש הדברים הוא שאם מצאה האשה כתם דם שגודלו עד כתורמוס וידוע לה שהרגה פשפש הרי שהיא תולה בפשפש זה. רמז לרוחב התורמוס ניתן לקבל מהשוואתו ל"מעה": "תורמוס - מין קטנית, עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה, והוא מר מאוד, עד ששולקין אותו שבע פעמים ונעשה מתוק וטוב עד שיאכל למטעמים בקנוח סעודה" (רש"י, ביצה, כה ע"ב). מעדני יו"ט בנדה פ"ז על הרא"ש אות ו' כתב בשם הערוך (הדבר לא נמצא בערוך שבידנו) על התורמוס "עגול כעדשה ורחב כמעה". ההשוואה בין תורמוס לבין "מעה" מופיעה בתוספתא (כלאים (ליברמן) פ"א הלכה י"ג): "הנותן מעה של תורמוס בצד מעה של דלעת כדי שתבקע הארץ מפניה חייב" אלא ששם ייתכן שאין מדובר ביחידת רוחב אלא בתאור חלק התורמוס שנזרע. מפרש שם "מנחת ביכורים" שהכוונה במונח "מעה של תורמוס" לזרע שהוא המעיים של הפרי.
השיטות לקביעת רוחבו של התורמוס במידות בנות זמננו מתבססות על הערכת רוחבה של מעה או על השוואה לגודל "כגריס" הקטן מתורמוס. ממהלך הסוגיה בנידה (שם) ברור שרוחב הגריס קטן משל תורמוס משום שניתן לתלות כתם עד גודל גריס בדם "מאכולת" (כינה) שהיא קטנה מפשפש. הגודל של "כתורמוס" במידות בנות זמננו חושב למשל על ידי הרב ח. פ בניש, 'ספר מידות ושיעורי תורה' (בני ברק תשמ"ז, עמ' קנ"ז-קנ"ח). הוא מסכם שלדעת הסוברים שהגריס הוא בקוטר 21 מ"מ הרי שהתורמוס גדול ממנו. למקטינים את הגריס משיעור זה הרי שגודל התורמוס הוא 21 מ"מ וי"א 15 מ"מ.
על פי הגרסה בתוספתא המונח "כתורמוס" מציין צורה ולא גודל. ייתכן והכוונה לצורה העגולה והשטוחה יחסית של זרעי התורמוס.
 |
|
 |
|
תמונה 1. תורמוס תרבותי צילם: Ghislain118 |
|
תמונה 2. זרעי תורמוס תרבותי באדיבות עודד כהן |
תמונה 5. פקעיות חנקן על שורשי שיח בוטנים (משפחת הפרפרניים)
הרחבה
מוצאו של התורמוס התרבותי הוא מאחד ממיני הבר המצויים באיזור הים תיכוני. מועד ביות התורמוס לא ברור אך יש הסוברים שתחילתו לפני כ – 5,000 שנה במצרים העתיקה. הדעה הרווחת היום היא שהתחלת הגידול החקלאי של התורמוס התרבותי היתה ביוון העתיקה משום ששרד בה עד ימינו מגוון המינים הגדול ביותר של צמחי תורמוס מבוייתים ומיני בר (מתת המין graecus). בחצי האי הבלקני קיימים תתי מין נוספים של התורמוס התרבותי (termis ו - albus) שהפכו למיני בר. מיוון התפשט התורמוס צעד אחר צעד לארצות השכנות ובמיוחד למצרים ורומא העתיקה. המופעים בעלי הזרעים הלבנים והפרחים בגוון וורוד וכחול או וורוד בהיר (Lupinus termis) התפשטו בעיקר לדרום (מצרים, לוב וישראל) ואילו המופעים בעלי הזרעים הלבנים והפרחים בצבע כחול אפרפר או לבן (Lupinus albus) התפשטו מערבה לאיטליה והלאה. בתקופה היוונית רומית התורמוס כבר היה ידוע היטב ומכאן גם האיזכורים הרבים במשנה ובתלמוד.
ביולוגיה
התורמוס הוא סוג במשפחת הקטניות ובתת-משפחת הפרפרניים. הסוג מונה כ – 300 מינים ברחבי העולם ומתוכם גדלים בר בארץ ישראל 7 מינים. ההבדלים בין המינים קטנים כאשר ההבדל הבולט לעין הוא צבע הפרח. עלי התורמוס מאוצבעים בעלי פטוטרת ארוכה. אונות העלה מכוסות בצפיפות בשערות לבנות קצרות המעניקות לעלים מרקם פרוותי (תמונה 8). הפרחים גדלים כתפרחת בעלת פרחים גדולים בצבע סגול, צהוב, לבן וכחול. ראה למשל את תורמוס ההרים (תמונות 6-9). לפרחים אין צוף ומשיכת החרקים מתבצעת על ידי עלי הכותרת הגדולים והצבעונים הנראים גם מרחוק. ההאבקה מתבצעת על ידי חרקים אך בדרך כלל ההאבקה עצמית. בדומה לשאר הפרפרנים הפרי הוא תרמיל בעל זרעים גדולים ושטוחים (תמונה 2) המכילים כמויות גדולות של חלבון ושמן. הזרעים מכילים חומרים רעילים ממשפחת האלקלואידים המעניקים לצמח טעם מר. חומרים אלו מגינים עליו משיני אוכלי עשב ואוכלי זרעים. בגלל גודל הזרעים ההפצה איננה יכולה להתבצע בעזרת הרוח. לאחר שהתרמיל מתייבש הוא מתבקע, קשוותיו מסתלסלות בצורת קפיץ וכך הזרעים "נזרקים" מתוכו.
 |
|
 |
|
תמונה 6. תורמוס ההרים – תל שכה בעמק האלה |
|
תמונה 7. תורמוס ההרים |
 |
|
 |
|
תמונה 8. תורמוס ההרים |
|
תמונה 9. תורמוס ההרים – מופע וורוד |
מקורות עיקריים:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 153-154).
יהודה פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 124,168).
יהודה פליקס, כלאי זרעים והרכבה – הוצאת דביר, מסכת כלאים, תל–אביב תשכ"ז (עמ' 88-89).
זהר עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים (עמ' 98-99).
גדעון סטטמן, כ"תורמוס הזה ששולקים שבע פעמים" – צמח התורמוס במקורות חז"ל , "חלמיש" 6, 1988.
לעיון נוסף:
ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 124-125, 171). על זיהוי התורמוס והפלסלוס.
א. א. שמש, "הכינה והפשפש, הגריס והתורמוס בהלכות נידה", תחומין, כו (תשס"ו), עמ' 205-214.
תורמוס ההרים באתר צמח השדה.
תורמוס צהוב באתר צמח השדה.
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
