גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתי"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת נידה
דף כב ע"ב
כיצד ובאיזה אופן ניתנה ה"גזירה שוה" מסיני?
בכללי גזירה שוה מצינו במכילתין (כב ע"ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל, כל גזרה שוה שאינה מופנה כל עיקר אין למדין הימנה, מופנה מצד אחד - לרבי ישמעאל למדין ואין משיבין, לרבנן למדין ומשיבין, מופנה משני צדדין - דברי הכל למדין ואין משיבין... רב אחא בריה דרבא מתני לה משמיה דרבי אלעזר לקולא, כל גזרה שוה שאינה מופנה כל עיקר למדין ומשיבין, מופנה מצד אחד - לרבי ישמעאל למדין ואין משיבין, לרבנן למדין ומשיבין, מופנה משני צדדין - דברי הכל למדין ואין משיבין". פירוש הענין, שהמילים הנידונות בגז"ש עליהן להיות מיותרות בשני הצדדים, בין אצל הלמד ובין אצל המלמד, והרי הן כמי שלא נכתבו אלא בשביל הגז"ש, ובאופן כזה נקראת הגז"ש 'מופנה משני צדדין', ו'למדין ואין משיבין', כלומר, כי גם כשנמצא פירכא וחילוק בין המלמד להלמד, ומטעם זה יתכן שדין זה שייך רק במלמד ולא בהלמד, אין אומרים פירכא זו, דמאחר ששתי התיבות אינן צריכות לגופן, ולא באו אלא לצורך לימוד הגז"ש, הרי זה כאילו הדבר מפורש במקרא ואין להשיב עליו (עי' רש"י שבת סד. ד"ה מופנה). אמנם, כשהגז"ש מופנה ומיותר רק בצד אחד, פליגי התנאים, ר' ישמעאל סובר למדין ואין משיבין, וחכמים סוברים למדין ומשיבין, כלומר, שאם אין פירכא למדים בגז"ש זו, ואם יש פירכא משיבים ואין למדים. ובאם אין המילים מיותרות כלל, נחלקו בה אמוראים, רב יהודה אמר שמואל אין למדין הימנה כלל, אפילו שאין מה להשיב עליה, ורב אחא בריה דרבא משום ר' אלעזר אמר למדין ומשיבין.
בכללים הללו נתקשה הרמב"ן בהשגותיו לספר המצות (שורש ב), הלא הכלל הוא ש'אין אדם דן גזירה שוה מעצמו', ואם כן מה מקום לחלק בין מופנה לאינה מופנה, ממה נפשך, אם הגז"ש מקובלת מסיני, אם כן אפילו אם אינה מופנה הרי היא גז"ש, כי אם קבלה היא נקבל, ואם אינה מקובלת, אפילו כשמופנה משני צדדים אין בידינו ללמוד מעצמנו. ובהגהות היעב"ץ בסוגייתנו נתקשה כן מדעת עצמו, וכתב, שיתכן שהסוגיא לא תתיישב כי אם כדעת רבי מאיר הסובר ש'אדם דן גזירה שוה מעצמו', כמבואר במכילתין (יט:), ולדעת החכמים ש'אין אדם דן גז"ש מעצמו', אכן אין הבדל בין גז"ש מופנה לאינה מופנה.
אולם הרמב"ן כתב: "והוי יודע שזה שאמרו חכמים, ש'אין אדם דן גזירה שוה מעצמו', אין כונתם לומר, שכל גז"ש מבוארת להם מסיני, ונמסרת להם מפי משה רבינו: תלמדו מלה פלונית שבפסוק פלוני ממלה פלונית שבפסוק פלוני, ותשוו דין שניהם לענין פלוני, אין הדבר כן...", והוכחתו היא ממה שמצינו בהרבה מקומות שנחלקו התנאים בדין אחד מנין ללמוד הגז"ש, ולכאורה, אילו היתה הקבלה מוחלטת, מה שייך לחלוק בזה, אלא ודאי, שקבלתם היתה שבמצוה זו יש ללמוד גז"ש בתיבה אחת שכתוב בה מתיבה בדומה לה הכתובה במקום אחר, ולא נתפרשה הלכה למשה מסיני מאיפה, ועל כן דנו חז"ל על פי הכללים שנאמרו בזה מאיפה ללמוד הגז"ש, ושפיר שייך שתהא בה מחלוקת. ומן הכללים שנאמרו בזה, שהתיבה צריכה להיות מופנה, ועל כן שפיר הוצרכו לדרוש ביתורי התיבות, עד שעלה בידי חז"ל לדרוש התיבות בגז"ש, ובכן הדבר תלוי אי גז"ש מופנה היא או אינה מופנה.
כעין דברים אלו מביא השל"ה הק' (תורה שבע"פ, כלל מדות, גזרה שוה) בשם ספר 'הליכות עולם' (כלל קב): "ועתה דע והבן שורשו של דבר, דכל גזירות שוות נמסרו למשה מסיני סתם, ומסרן הכתוב להחכמים איזה גז"ש נידון, אלא שלא נמסרו בשוה, פעמים נמסרו המקומות לבד, כלומר פלוני ילמוד מפלוני, ונשארו תיבות גזירה שוה לחכמים לדון איזה הן... ולכך חוזר התלמוד לידע ולעמוד על התיבות המופנות לגז"ש ההיא, ופעמים נאמרו התיבות סתם מלה פלונית תלמוד ממלה פלונית... ולא נמסרו המקומות, והחכמים מבקשים מנוח לתיבות אשר ייטב להם לדורשם בהם, והוא העיקר שעליו סובבת כל הגזירות שוות שבתלמוד".
ולאור דברים אלו מובנים הכללים שבסוגייתנו, כי מאחר שאין קבלה מוחלטת, שפיר הדבר תלוי במופנה ואינה מופנה. ואמנם יש להביא הא דמבואר בהדיא בחי' הריטב"א במס' בבא מציעא (מא:) שאכן ישנה גזרה שוה מקובלת לגמרי, 'וכל כי הא לא בעינן מופנה כלל'. הרי שישנה גז"ש שנתקבלה באופן מוחלט, ללמוד תיבה פלונית מתיבה פלונית, שבה אין צורך שיהיו מופנים.
ואכן, הרמב"ן בסיום דבריו מסיק, שיתכן שמשה רבינו קיבל מסיני את הגזירות שוות באופן מוחלט, אלא שנשתכחו אח"כ בימי אבלו של משה, וכמו שאמרו (תמורה טז.): "תנא, אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו", והיינו, שהחזיר את הגזירות שוות שנשארו בידם באופן חלקי, על פי הכללים שהיו בידו - מתי יש לדרוש גזירה שוה, ובכן שפיר תלוי הדבר במופנה ואינה מופנה.
ובעיקר הכלל ש'אין אדם דן גז"ש מעצמו' מצינו מחלוקת, דהנה רש"י (סוכה יא: ד"ה לא ילפינן) כתב: "ואין אדם דן גז"ש מעצמו אלא א"כ למדו מרבו ורבו מרבו עד משה רבינו", וכדבריו מבואר בהרבה ראשונים, וכן נקט הרמב"ן (שם). אמנם, בספר 'קנאת סופרים' על 'ספר המצות' להרמב"ם (שורש ב) כתב שיטה אחרת בדעת הרמב"ם, והיא, שמה שאמרו אין אדם דן גז"ש מעצמו, היינו, "שלא כל הרוצה לעשות סמוכות לדבריו באותו מדה עושה, אא"כ קבלה מרבו, ורבו מרבו עד בי"ד הגדול, שדרשו ודנו בה מעצמן... דמסתמא דייקי בה שפיר, ולא נתעלם מהן שום תיבה מופנית דלא איצטריכא למילתא אחריתי", ולדבריו לא קשה מידי הקושיא שהתחלנו בה, כי אכן לא היתה שום קבלה הלכה למשה מסיני על הגזירות שוות, כי הבי"ד הגדול דרשו כן בדעת עצמם, ולא היו יכולים לדרוש כי אם כאשר התיבה מופנה היא.
