מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
אם רבי אליעזר הגדול חש לנידויו
נידה ז ע"ב
בחייו מ"ט לא, משום דר' אליעזר שמותי הוא, ופירש"י, לשון "שמתא" שהרי "בירכוהו" וכו' עכ"ל.
ויעוי' בתוס' שכ' וז"ל, הקשה הראבי"ה [הרב אבי העזרי], דבאלו מגלחין בנדה (טו.) איבעיא לן "מנודה" מהו "בתפילין", תיק"ו. ור' אליעזר היה מניח תפילין כדאמר בספ"ז דסנהדרין (סח.), ואין לומר דלא חש לנידוי, דהא חלץ מנעליו, עכ"ל ע"ש. וא"כ מ"ט לא פשטה הגמ' ספיקה לקולא מדעבד ר' אליעזר, וצ"ע.
וכן יעוי' בתוס' בפ"ג דמוע"ק (טו:) ד"ה לא אשארא (ב) שהקשו כן גבי "נעילת הסנדל" ו"קריעת בגדים" מ"ט לא פשטה הגמ' לספק אם מנודה חייב בקריעת בגדיו וחליצת סנדליו או לא, מר"א "שחלץ מנעליו", ו"קרע בגדיו", ותירץ דשמא היה מחמיר על עצמו. א"נ מספקא ליה לר"א בזה כי היכי דמספק"ל בזה, עכ"ד ע"ש. וכן יעוי' בתוס' בספ"ד דב"מ (נט:) שהקשה כן, ותירץ דדילמא לצערא בעלמא הוא ד"קרע" בגדיו ו"חלץ" מנעליו אך לא מדינא דמנודה, עכ"ד יעו"ש.
אולם אכתי יל"ע הכא גבי "תפילין", דבזה ליכא ליישב ד"מחמיר" על עצמו היה, דאדרבה, לקולא כעביד בדהניחו, וכן ליכא ליישב דמספקא ליה בזה ולכן הניחו, דא"כ הו"ל להחמיר בזה. וכן ליכא ליישב דלצערא בעלמא עביד כן, דאינו שייך גבי "לבישת תפילין", וא"כ צ"ע.
אמנם נראה, דשפיר יש ליישב כהני ב' תי' דהתוס' דמוע"ק, אב"א דמחמיר ע"ע היה, ואב"א דמספקא ליה בזה, וא"כ מצד א' הוי ספק איסור ומאידך הוי חיוב דאורייתא דמצ"ע דתפילין, ועל כרחך דבעינן להחמיר בזה "ולהניחו". ורק גבי קריעה וחליצה בעינן להחמיר מספק "לקרוע בגדיו ולחלוץ מנעליו", אך גבי תפילין דהוי חיוב דמצ"ע ע"כ דבעינן לאידך גיסא "להניחו", דאין ספק "איסור" מוציא מידי "ודאי" חיוב מצ"ע, וא"כ אתי שפיר, ודו"ק.
ובעצם מש"כ הראבי"ה ותוס', דר' אליעזר "חש לנידויו", וכן יעוי' בנימ"י בפ"ק דנדרים (ז:) דס"ל הכי, וז"ל, וכי עייל לביתיה, ליכא למימר שעשה כן כדי שיוכלו בני ביתו "לשמשו", דהא בהדיא אמרי' במס' שמחות (פ"ו) דאשתו ובניו של מנודה מותרים "לשמשו" ולעמוד בד' אמותיו ממעשה דר' אליעזר שבירכוהו, והורקינוס בנו היה "משמשו" וחולץ תפיליו, עכ"ל הנימ"י יעו"ש. [אמנם לפנינו בשמחות שם ליתא, וע"ש בספ"ה, ויל"ע]. וא"כ מבואר דג"כ ס"ל בפשיטות כנ"ל דבעלמא חש ר"א לנידויו.
