שורפן - חסיד
נדה יז ע"א
"תנו רבנן: ג' דברים נאמרו בצפרנים; שורפן - חסיד, קוברן - צדיק, זורקן – רשע".
פירש רש"י: "חסיד - עדיף מצדיק, כשקוברן איכא למיחש דהדרי ומגלו".
מכאן מבואר המעשה במסכת סנהדרין דף פב ע"א:
"זקינו דרבי פרידא אשכח ההוא גולגלתא דהות שדיא בשערי ירושלים, והוה כתוב עילויה זאת ועוד אחרת. קברה, והדר נבוג, קברה והדר נבוג (רש"י: בצבצה ויצאה מקבורתה). אמר: האי גולגלתא של יהויקים, דכתיב ביה (ירמיהו כ"ב) קבורת חמור יקבר סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים. אמר מלכא הוא, ולאו אורח ארעא לבזויי. שקלה, כרכה בשיראי, ואותביה בסיפטא (רש"י: ארגז). אתאי דביתהו חזיתה, נפקת אמרה להו לשיבבתהא. אמרי לה: האי דאיתתא קמייתא היא, דלא קא מנשי לה. שגרתא לתנורא, וקלתה".
וקשה, מדוע החליטה אשתו לקלות את אותה הגולגולת ולא לקוברה כדין וכמקובל? והרי היא לא ידעה שלא ניתן לקוברה!
אלא ש"אמר רבי שמעון בן יוחי אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה" (בראשית רבה פרשת וירא פרשה נה).
החסיד באהבת החסד הגדולה שלו שורף את הצפרנים, למנוע כל חשש רחוק שיתגלו ויזיקו. וכדברי רב יהודה במסכת בבא קמא דף ל ע"א: "האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין".
כך אותה אשה בשנאתה את צרתה הדמיונית, בקשה למנוע כל אפשרות שגוגלתה תשוב לצוץ לבצבץ ולעלות.
