אינהו מחמירי אנפשייהו
נדה יב ע"ב
"אמר רב כהנא: שאלתינהו לאינשי ביתיה דרב פפא ודרב הונא בריה דרב יהושע: כי אתו רבנן מבי רב מצרכי לכו בדיקה?
ואמרו לי: לא. ולישיילינהו לדידהו!
דילמא אינהו קא מחמירי אנפשייהו".
פירש רש"י: "דלמא אינהו מחמירי אנפשייהו - ומצריכים בדיקה לנשותיהן, ומורים לאחרים היתר כהילכתא דאוקימנא – דלא בעיא בדיקה. לפיכך שאל לנשותיהן, דאיהו נמי בעי לאחמורי כוותייהו".
והוסיף לפרש בחידושי הריטב"א: "ולישיילינהו לדידהו. פירוש דלישיילי מנייהו שורת הדין, והיינו דמהדרינן דלמא מחמרי אנפשייהו ומקילין לאחרים, וגנאי הוא לשאול מהם כיצד נוהגין בעצמן".
פירוש דברי הריטב"א: שאלת הגמרא היתה למה לא שאל רב כהנא את רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מהו הדין במקרה זה. וענתה הגמרא שהוא רצה לדעת את מנהגם הם, ולא את שורת הדין כפי שהם מורים לאחרים.
ולשאלה למה אם כן לא שאל אותם עצמם כיצד הם נוהגים, ענה הריטב"א שגנאי הוא לשאול אותם שאלה כזו.
ועדין קשה, למה לא שאל אותם האם ראוי או רצוי להחמיר במקרה כזה?
אלא שגם על שאלה זו ענתה הגמרא: "דילמא אינהו קא מחמירי אנפשייהו". כלומר שגם אילו היו רואים לנכון להחמיר על עצמם, לא היו מורים זאת לאחרים אפילו כחומרה, ואפילו לא לרב כהנא, שהוכתר לבסוף גם הוא כראש הישיבה, זמן מה אחר רב פפא (איגרת רב שרירא גאון צט-ק). כי "לא כל הרוצה ליטול את השם יטול" (משנה במסכת ברכות דף טז ע"ב), והחומרה נאותה רק למי שכבר בא למדרגה זו להמנות עם "השרידים אשר בעם החפצים לזכות לקרבתו יתברך" (מסילת ישרים פרק יג).
עוד קשה על דברי הריטב"א, אם גנאי הוא לשאול את החכמים למנהגם בעניני צניעות, וכי אינו גנאי רב יותר לשאול את אותן השאלות את נשותיהם?!
אלא שהגנאי אינו משום השיח בענייני צניעות, שהרי גם אימא שלום סיפרה על רבי אליעזר בעלה: "אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד" (מסכת נדרים דף כ ע"ב). לימוד התורה גם בענינים אלו ראוי הוא, כדבריהם של רבי עקיבא, בן עזאי, ורב כהנא במסכת ברכות דף סב ע"א: "תורה היא וללמוד אני צריך".
הגנאי הוא משום שהחכמים עצמם לא יפארו את עצמם לספר את מעשי חסידותם. לכן כדי ללומדם נצרכו רבי עקיבא, בן עזאי, ורב כהנא תלמידו של רב, להתגנב אחר רבם. וגם רב כהנא תלמידו של רבא אחז במידה זו, והתחקה אחר הנהגת חבריו החכמים.
כמנהג הזה שאין החכם מספר על מעשי החסידות של עצמו, נהגו גם חכמי הדור האחרון:
כתב הרב אברהם הוורביץ בספר 'אורחות רבינו הקהילות יעקב' (ח"א עמ' רכ סי' כט):
"אמר לי מו"ר שבשנים קדמוניות היה נוהג כרצונו בהנהגות קדושות וחומרות כי אף אחד לא הסתכל אחריו. אבל בשנים האחרונות אינו יכול לנהוג כרצונו משום שמסתכלים אחריו וכל הנהגה שלו נהפכת לפסק ונוהגים כמוהו".
כמו כן נהג הרבי מחב"ד. כך כתב הרב גרונר מזכירו: "ידוע מה שהרבי ענה לאלה ששאלוהו בנושאים מסויימים איך הוא נוהג בזה בעצמו, והמענה היה: "מה נוגע לך איך אני נוהג?".
בפעם אחרת, על השאלה אם אומר הוא בעצמו פיוט אקדמות, השיב הרבי: "הרב ר' אליהו-חיים רבה של לודז' הגיע פעם אל הרוגוצ'ובער ושאל אותו בנוגע הנחת תפילין דרש"י ור"ת. כך הרי נוהגים להניח שניהם מפני הספק וכו'. אמנם אתם - הרוגוצ'ובער – הרי יודעים מי צודק. איזה תפילין מניחים אתם? השיב לו הראגוצ'ובער": 'פעטאח', כאשר אתה בא לשאלני שאלה דבר הלכה – מחוייב אני להשיבך. כיצד אני עצמי נוהג – אינני מחוייב להשיב!".
תירוץ נוסף, רב כהנא לא שאל בעצמו את נשות החכמים אלא שלח לשם כך את אשתו. ואין בזה גנאי כי אין הנשים בושות כל כך זו מזו, ועוד שנצרכת לשאלה לצורך מעשה, והנשים שלא היו למדניות לא ידעו לפסוק את עיקר הדין אלא רק לספר את מנהגן הן. הגמרא לא תיארה את האופן בו שאל אותם רב כהנא, כי אין לכך חשיבות.
רש"י וריטב"א פירשו שהביטוי "אינשי ביתיה" משמעותו אשתו. משמעות זו אכן מוכחת בכמה מקומות:
במסכת ברכות דף כז ע"ב: "אמר להו: איזיל ואימליך באינשי ביתי. אזל ואמליך בדביתהו".
במסכת ברכות דף נא ע"ב: "ומשגרו לאנשי ביתו במתנה - כי היכי דתתברך דביתהו".
במסכת תענית דף כג ע"ב: "לא מיקבלי עלי אינשי ביתי. - אמר ליה: מה שמה? – חנה".
במסכת כתובות דף סג ע"א: "איזיל ואיחזינהו לאינשי ביתי".
במסכתות סוטה דף מז ע"ב ובבא בתרא דף צח ע"א: "אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל, שנאמר: גבר יהיר ולא ינוה, לא ינוה אפילו בנוה שלו".
ובבראשית רבה פרשת וירא פרשה נד: "זו אשתו שנאמר (מיכה ז) אויבי איש אנשי ביתו".
אלא שפעמים "אינשי ביתיה" היינו כלל אנשי ביתו.
במסכת שבת דף נד ע"ב: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו". ולא הזכירו דרגת ביניים בין אנשי ביתו לאנשי עירו שתכלול את בני משפחתו.
במסכת שבת דף קה ע"ב: "דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה". והביא זאת הרמב"ם בהלכות דעות ב, ג בלשון: "ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו".
וגם בבית הבחירה למאירי במסכת סוכה דף יא ע"א הביא פירוש: "או שמא לאנשי ביתיה – לאנשים".
וגם התוספות פירש בלשון רבים במסכת נדרים דף נ ע"ב: "עד דמסתרין אנשי ביתיה עליה - מסירין שערן מרוב צער". וכן כתב הר"ן: "ואינשי ביתיה מתוך צערן היו סותרות קליעת שער שלהן".
לפיכך אפשר גם לפרש שרב כהנא שאל את אנשי ביתם של רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע – את בנותיהם ואת בניהם ואת שאר אנשי הבית. "כי אתו רבנן מבי רב" – ביטוי זה פירושו בלשון נקיה – לכשנזקקים התלמידים לנשותיהם, כי לרוב הדבר קורה כאשר הם שבים מבית המדרש. "מצרכי לכו בדיקה?" – האם פסקו והצריכו אתכם החכמים לבדוק?
והוא לא שאל אותם במפגיע כיצד הלכה, כי ידע שלא ירצו להורות הלכה בפני רבא רבם שפסק לרב פפא בסמוך במפגיע: "סודני, לא! דמגניא באפיה". אולם לבני ביתם יתכן שלא פסקו כדבריו (הרא"ש במסכת עירובין פרק ו סימן ב הסתפק אם מותר הדבר).
ועוד, שרצונו היה לדעת את ההנהגה שהורו החכמים הלכה למעשה, שכן כפי שאומרת הגמרא בכמה מקומות: "מעשה רב", ופירש רשב"ם במסכת בבא בתרא דף קל ע"ב: "מעשה רב - כשמורין לעשות מעשה אז יש לסמוך ולעשותו, אבל כשאומר הלכה כפלוני אין סומכין לעשות כן עד שיאמרו: הלכה למעשה". לכן בכמה מקומות מצאנו שהיו התלמידים עוקבים אחר ההנהגות רבם למעשה. על כך שאלה הגמרא למה לא שאל את החכמים עצמם, וענתה שמא מחמירים היו על עצמם, ואילו הוא רצה לדעת את עיקר ההלכה.
לפירוש זה מתיישב היטב לשון: "דילמא אינהו קא מחמירי אנפשייהו", שמחדשת הגמרא שקיים חשש שהם מחמירים, וזאת לא ידענו לפני כן, כי הבננו שרצה לדעת את עיקר הדין. ואילו לפירוש רש"י והריטב"א מלכתחילה רצה לדעת את נוהגם הם, ויותר היה לגמרא לענות 'דילמא לא יאמרו ליה חומרא דילהון'. ועוד שבלשון "דילמא אינהו קא מחמירי אנפשייהו" עיקר תוכן התירוץ חסר מהספר.
כתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה ד הלכה טז: "הצנועות אין משמשות אלא עד שיבדקו עצמן תחלה קודם תשמיש". ואילו כל הפוסקים חלקו עליו, וכדברי הרמ"א בשו"ע יו"ד קפד, א: "הגה: גם אין לה להחמיר לבדוק עצמה, לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש, שלא יהא לבו נוקפו ופורש", והיינו כדברי רבא. ובמיוחד קשה לפירוש רש"י שאפילו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע המוחזקים כמחמירים לא חששו לכך. אמנם מסתבר שהרמב"ם פירש כהסבר השני הנ"ל, ומכאן מקורו שכל ההלכה שלא תבדוק לא נאמרה אלא מן הדין, אבל הצנועות שגם בעליהן אין לבם נוקפם, בודקות ובודקות.
