דבר שאין בו דעת לישאל
נדה ד ע"ב
"דהוי דבר שאין בו דעת לישאל, וכל דבר שאין בו דעת לישאל, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד - ספקו טהור".
דיני טומאה אינם גזירת הכתוב בלא סברה, שהרי במסכת נדה דף ג ע"א סייגה הגמרא את הדין שספק טומאה ברשות הרבים טהור, באומרה שלדעת חכמים הדין אינו חל על מקוה שנחסר, מהנימוק: "מה לי חסר ברשות הרבים מה לי חסר ברשות היחיד!".
מהו איפוא הנימוק להבדל שבין ספק בשואל לספק בחפץ הנטמא?
אלא שבדיני הספקות יש חשיבות לאופן המדוייק של השאלה.
כגון, בבמסכת טהרות ה משנה ה:
"שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות, רבי יהודה אומר: אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורין ואם נשאלו שניהם כאחד טמאים".
כששואל רק על עצמו מקילין בספק. אך כששואל גם על חבירו בודאי שאחד טמא, וכיון שלא ידוע מי הוא, לא ניתן להקל.
דוגמא נוספת, באיסור "קבוע". כאשר ישנן תשע חנויות הידועות כְּמוֹכְרוֹת בשר שחוטה, ואחת המוכרת בשר נבלה. אם נמצאה חתיכת בשר בחוץ, תולים לומר שהיא הגיעה מרוב החנויות הכשרות. אבל אם לקח בעצמו מאחת מהן ואינו יודע מאיזו, הדין הוא שאסור. כי השאלה נתעוררה כבר בזמן הלקיחה מהחנות. לכן השאלה איננה מאיזו חנות מבין החנויות נלקחה החתיכה. השאלה היא מבין שתי אפשרויות בלבד: האם אותה חנות היתה ידועה כמותרת או כאסורה.
על פי שתי דוגמות אלו ניתן להבין גם את סברת ההבדל שבין ספק בשואל לספק בחפץ הנטמא.
כאשר השואל עצמו נגע בתערובת שיש בה גם שרץ, הוא אינו יכול להתעלם מכך שקיימת סיבה באותו רגע להסתפק שמא נטמא, והספק הוא שקול.
אולם כאשר ספק המגע אירע בבשר שאינו יודע לישאל, עצם הספק בזמן הנגיעה אינה מטרידה איש, והספק מתעורר רק כאשר השואל רוצה לאוכלו. אלא שבזמן השאלה בשר זה אינו שונה בהרבה מרוב חתיכות הבשר שבעולם שאין עליהם ידיעה ודאית שנטמאו, שרובן טהורות, והכלל הוא ש"אחזוקי ריעותא לא מחזקינן" (מסכת חולין דף נו ע"ב) והבשר נשאר בחזקת טהרה.
על פי זה מבוארים גם דברי רבי יוחנן שבהמשך הגמרא: "ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה, אפילו בכלי המונח על גבי קרקע - כדבר שיש בו דעת לישאל". אמנם החפץ הנטמא עצמו אין בו דעת לישאל, אבל האדם המתעסק בו יש בו דעת לישאל, ודעתו קובעת את חזקת הטומאה.
