הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
נדה – מדין תורה לימינו
מבוא למסכת נידה
כהקדמה למסכת נדה עלינו לדעת שהמסכת הזו עוסקת בשתי השלכות שיש לדמה של האשה: מצד אחד דמה אוסר אותה על בעלה, ומצד שני הוא הופך אותה להיות טמאה. כמובן שבימינו כל ענייני הטומאה והטהרה אינם רלוונטיים, מכיון שכולנו טמאי מתים, וממילא אף אחד מאיתנו אינו אוכל קדשים וכמובן שגם אינו מקפיד לאכול חולין בטהרה. אבל לעניין לאסור את האשה על בעלה, הדברים הם רלוונטיים היום באותה מדה.
בשיעור זה ברצוני להבין את הפער שנוצר בין דין התורה של אשה נדה לבין מה שאנחנו מכירים היום. מקור הדברים הוא בפסוקים הללו:
1. ויקרא פרק טו, פסוקים יט-ל
וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב: וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא: וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יֹשֶׁבֶת עָלָיו בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב: וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא:
זהו הדין של אשה נדה: מרגע שהיא מתחילה לראות את הדם היא סופרת שבעה ימים (לא ימים נקיים!), ולאחר היום השביעי היא טובלת במקוה והיא טהורה. שאר הדינים הכתובים פה הם עניינים של טומאה וטהרה, ואינם נוגעים לענייננו בשיעור זה.
וכאן ממשיכה התורה ומביאה גם את דינה של אשה זבה:
וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא: כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו כָּל יְמֵי זוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה לָּהּ וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ: וְכָל הַנּוֹגֵעַ בָּם יִטְמָא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ:
אשה שרואה דם ימים רבים בזמן שאינו זמן הנידה שלה, או שממשיכה לראות דם אחרי שבעת ימי הנידה שהוזכרו לעיל, נקראת זבה. מה היא ההגדרה של 'ימים רבים'? – חז"ל הסבירו שהמלה 'ימים' מכוונת לשניים, שהרי מיעוט רבים שניים, והתוספת של המלה 'רבים' מוסיפה יום נוסף, וממילא הכוונה לאשה שרואה שלושה ימים רצופים דם – שאינם בזמן שבו היא אמורה לראות דם נידה.
טהרת זבה שונה מטהרת נדה: היא צריכה להמתין שבעה ימים נקיים, ולאחר שבעת הימים האלה היא טובלת, ויום למחרת גם מביאה קרבן. הטבילה של הזבה, בניגוד לטבילת הנדה, אינה נעשית בלילה אלא דוקא ביום, כפי שאומרת הגמרא:
2. תלמוד בבלי שבת קכא, א
הזב והזבה המצורע והמצורעת בועל נדה וטמא מת - טבילתן ביום, נדה ויולדת - טבילתן בלילה.
מחזור של אשה אורך בערך חודש, ומשמע מכאן שבמצב נורמלי אשה אמורה להיות אסורה לבעלה וטמאה לטהרות במשך שבוע בכל חודש (גם אם הדימום עצמו ארך פחות משבוע), ולאחר אותו שבוע היא טובלת ונטהרת לבעלה ולטהרות.
אבל אם היא רואה דם בזמן שאינו זמן הנידה שלה, והוא נמשך שלושה ימים ומעלה, היא אינה נידה אלא זבה, ואז היא צריכה להמתין שבעה ימים נקיים.
כיצד יודעים מתי הדימום בא בזמנו – ואז הוא יוגדר נידה, ומתי הוא אינו בזמנו – ואז הוא יוגדר זוב? הגמרא אומרת שישנה הלכה למשה מסיני שבמשך אחד עשר יום שאחרי המחזור אשה לא אמורה לראות דם, ואם היא רואה דם בימים האלו זוהי זיבה:
3. תלמוד בבלי נדה עב, ב
ואחד עשר יום שבין נדה לנדה - הלכה למשה מסיני.
מה קורה לאחר אותם אחד עשר יום? כאן נחלקו הראשונים. הרמב"ם טוען שלאחר אחד עשר הימים הללו מתחילה האשה לספור שבעה ימים, שבהם היא אמורה לראות דם, ואם היא אינה רואה דם בכל שבעת הימים האלה, שוב מתחילים אחד עשר ימים שבהם דם שהיא תראה יוגדר כדם זיבה:
4. רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ו הלכות ד - ו
כל שבעת הימים שנקבעה לה וסת בתחלתן הן הנקראין ימי נדתה, בין ראתה בהן דם בין לא ראתה בהן דם. ומפני מה נקראין ימי נדה? מפני שהן ראויין לנדה, וכל דם שתראה בהם דם נדה יחשב.
וכל אחד עשר יום שאחר השבעה הן הנקראין ימי זיבתה, בין ראתה בהן דם בין לא ראתה. ולמה נקראין ימי זיבה? מפני שהן ראויין לזיבה, וכל דם שתראה בהן דם זיבה יחשב. והזהר בשני שמות אלו שהן ימי נדתה וימי זיבתה.
כל ימי האשה מיום שיקבע לה וסת עד שתמות או עד שיעקר הוסת ליום אחר תספור לעולם שבעה מתחלת יום הוסת ואחריהן אחד עשר ואחריהן שבעה ואחריהן אחד עשר, ותזהר במנין כדי שתדע בעת שתראה דם אם בימי נדה ראתה או בימי זיבה, שכל ימיה של אשה כך הן שבעה ימי נדה וי"א ימי זיבה, אלא אם כן הפסיקה הלידה כמו שיתבאר.
ואולם, רוב הראשונים חלקו על הסבר זה של הרמב"ם, והם סוברים שלאחר אחד עשר ימי הזיבה כל דם שאשה תראה יוגדר כדם נדה, וגם אם יעברו אח"כ עוד שבעה ימים שהם היא לא תראה דם, היא אינה מתחילה לספור ימי זיבה:
5. חידושי הרשב"א מסכת נדה דף לו עמוד ב
הא דאמרינן בימי נדה נדה ובימי זיבה אינה כלום. פי' ימי נדה כל שהתחילה להקשות אחר י"א יום שבין נדה לנדה שראויה להיות בהן נדה והאחד עשר יום בלבד שבין נדה לנדה שאינה ראויה לעולם להיות בהן נדה הן ימי זיבה ואע"פ שלא היתה רגילה לראות אלא משלשים יום לשלשים אין כל הימים שבינתים לזו ימי זיבה אלא כל שראתה אחר י"א יום הרי זו נדה, ואלו דברים פשוטים הן אלא שהוצרכתי לכתוב כן מפני שראיתי להרמב"ם ז"ל בפירושי המשנה שלו שלא כתב כן.
המחלוקת הזו היא אחת מהסיבות לכך שאנו חוששים לכל דם ומגדירים אותו כזיבה למרות שעברו יותר מאחד עשר יום מאז ראיית הדם הקודם. זו, אם כן, החומרא הראשונה שאנו עוסקים בה, שלפיה מגדירים כל דימום כזיבה גם אם מדובר בדימום שבא בעתו. חומרא נוספת שבה אנו נוהגים בשונה לגמרי ממה שכתוב בתורה הוא ההתייחסות לדם טוהר שלאחר לידה. התורה קובעת כך:
6. ויקרא פרק יב, פסוקים א-ח
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה: וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן: וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה: וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה:
מיד לאחר לידה אשה הופכת להיות טמאה ואסורה לבעלה לתקופה של שבוע (ליולדת זכר) או שבועיים (ליולדת נקבה). לאחר מכן ישנה תקופה שגם אם האשה רואה דם הוא אינו דם שאוסר אותה על בעלה אלא נקרא 'דם טוהר'.
גם דם בתולים, שבמקורו אינו נחשב לדם נדה כי הוא דומה יותר לדם פצע ואינו בא מהרחם, ולכן לא אמור לאסור את האשה מן התורה.
כך אומרת המשנה:
7. מסכת נדה פרק י משנה א
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, וניסת, ב"ש אומרים: נותנין לה ארבע לילות, וב"ה אומרים: עד שתחיה המכה. הגיע זמנה לראות וניסת, ב"ש אומרים: נותנין לה לילה הראשון, וב"ה אומרים: עד מוצאי שבת, ארבע לילות. ראתה ועודה בבית אביה, ב"ש אומרים: נותנין לה בעילת מצוה, וב"ה אומרים: כל הלילה כולה.
אבל הגמרא כבר מסייגת את הדברים ואומרת כך:
8. תלמוד בבלי נדה סה, ב
רבותינו חזרו ונמנו: בועל בעילת מצוה ופורש
לכן, בימינו לא נוהגים כך, ומתייחסים לכל דם – כולל דם בתולים ודם לידה - כאילו הוא דם נדה.
דיברנו, אם כן, על שתי חומרות שונות: ראשית, ההתייחסות לכל דם נדה כאילו האשה זבה, ושנית, ההתייחסות גם לדם בתולים ודם לידה כדם של זבה.
יש לדעת שלא מדובר בחומרא מאוחרת, כי שורשיה הם כבר בתקופת המשנה והגמרא. כך מובא בגמרא:
9. תלמוד בבלי מסכת נדה דף סו, א
אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר רב: התקין רבי בשדות: ראתה יום אחד - תשב ששה והוא, שניים - תשב ששה והן, שלשה - תשב שבעה נקיים. אמר ר' זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טפת דם כחרדל - יושבות עליה שבעה נקיים.
יש כאן שני שלבים: בשלב הראשון התקנה באה מצדו של ר' יהודה הנשיא, והוא קבע שכל אשה שרואה דם – גם אם נדמה לה שמדובר בנדה ולא בזיבה, היא לוקחת בחשבון את שתי האפשרויות: אם היא ראתה יום אחד, הרי שבזיבה מספיק לספור יום כנגדו, אבל מכיון שאולי היא נדה היא ממתינה שבעה ימים מלאים, אלא שהם לא צריכים להיות ימים נקיים.
אם היא ראתה יומיים, לכאורה היינו אומרים שהיא צריכה להמתין רק עוד חמשה ימים, שהרי אם מדובר בזיבה היא עדיין זבה קטנה וצריכה להמתין רק יום נקי אחד, ואם מדובר בנדה מונים שבעה ימים מתחילת הראיה. אבל ישנה אפשרות שלישית, שהיום הראשון הוא זיבה קטנה והיום השני הוא תחילת נדה, וממילא היא צריכה להמתין עוד ששה ימים אחרי היומיים הללו.
אם היא ראתה שלושה ימים רצופים (שבמקרה של נדה היה מספיק לה להמתין עוד ארבעה ימים) היא חוששת שמא מדובר בזמן של זיבה, ואז היא כבר זבה גדולה וצריכה להמתין שבעה ימים נקיים.
השלב השני של החומרא לא נבע מתקנתו של רבי אלא מצידן של בנות ישראל. הן החמירו על עצמן שעל כל טיפה יושבות שבעה נקיים. וכמובן שצריך להבין: למה לשבת שבעה נקיים? הרי אם מדובר בימי נדה מספיק להמתין שבעה שאינם נקיים, ואם מדובר בימי זיבה מספיק יום אחד! מסביר הר"ן כך:
10. חידושי הר"ן מסכת נדה דף סו, א
ראתה יום אחד תשב ששה והוא, שני ימים תשב ששה והן. זו היא עיקר הגירסא ומשום הכי יושבת ששה והן משום דחיישינן שמא יום אחד ראתה דם טהור ושני דם טמא, והוי תחלת נדה, שאלו לא היו בני תורה להכיר במראות הדמים. אי נמי דיום הראשון שראתה הוי סוף זיבה ויום שני תחילת נדה. וששה דקאמרינן נקיים בעי, דכיון דטועות משוינן להו, איזה יום שתראה מספקינן להו בתחילת נדה ונקיים דקאמר לאו אכולהו יומי קאי, אלא אשגרותא לישנא הוא שבעה נקיים.
ואם תאמר: וכיון דתקנתא דרבי מוציאן מידי כל ספק, למה החמירו בנות ישראל על עצמן שאפילו רואה דם טפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים? יש לומר כדי שלא יטעו בדבר שלפעמים הוי זבה גדולה ותהא סבורה שלא ראתה אלא שנים, כגון שראתה שתי ראיות, ואחת מהן בין השמשות ולא תספור אלא ששה והן וכדי שלא יבואו לטעות בכיוצא בזה השוו מדותיהן שאפילו בדם טיפה כחרדל היו יושבים שבעה נקיים.
וכתב הרב אלפס ז"ל דאפילו בימי טוהר צריכה לישב שבעה נקיים כיון דאיכא יולדת בזוב דצריכה שבעה נקיים, ועוד שעכשיו כל הנשים הרי הן כיולדות בזוב דהא קיי"ל דאי אפשר לפתיחת הקבר לא דם, ובנות ישראל החמירו על עצמן שיהו סופרות שבעה לדם טפה כחרדל. והגאונים גם כן החמירו בדם טוהר. וכתב הרמב"ן ז"ל שהדברים נראים כך אף לדין הגמרא שכשם שחששו לטועות בפתחיהן כך יש לחוש אם ינהגו בימי טוהר שמא יבואו לטעות באותן שיושבות עליו לזכר ולנקבה ולנדה שמא ינהגו בהן קולא שיהו סבורות דכל שיש לה טומאת לידה יש לה ימי טוהר. אבל בעל הלכות ורב אחא משבחא ז"ל כתבו שאף עכשיו אנו נוהגים בדם טוהר על דין תורה. והרמב"ם ז"ל כתב שהדבר תלוי במנהג.
לסיכום: ראינו שלושה רבדים של תקנות:
בשלב הראשון רבי תיקן שכל נדה לוקחת בחשבון גם את האפשרות שהיא זבה.
בשלב השני התקינו בנות ישראל שגם זבה קטנה לוקחת בחשבון אפשרות שהיא זבה גדולה ולכן צריכה להמתין שבעה ימים נקיים.
בשלב השלישי – שגם בתקופת הרמב"ם עוד לא היה מוסכם על כולם – קיבלו על עצמם שגם דם טוהר ייחשב כדם אסור.
כך מסכם את הדברים ר' יעקב בעל הטורים:
11. טור יורה דעה סימן קפג
"ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" ולמדו חכמים ממדרש הפסוקים שלא בכל מקום שתזוב ממנה דם טמאה אלא דוקא דם הבא מן המקור. ולא כל דם הבא מן המקור טמא אלא דוקא ה' מיני דמים כאשר יתבאר בעז"ה ואף באלו אינה טמאה עד שתרגיש ביציאתו. ומיהו משתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצא לבית החיצון טמאה ואע"פ שלא יצא לחוץ. וזה משפטה משתראה טיפת דם אפילו כחרדל או פחות בין באונס בין ברצון מונה ז' ימים עם יום ראייתה וטובלת בליל ח' וכך הדין אפילו שופעת כל ז' רק שתפסוק בטהרה ביום ז' קודם בין השמשות ובערב טובלת בליל ח'. ומיום ז' ואילך עד י"א יום נקראים ימי זיבה והן שהחכמים קוראין להם י"א יום שבין נדה לנדה ומשפטה בהן אם ראתה בהן יום אחד לבד בין שתראה בתחלת הלילה או בסוף היום רק שתפסוק בטהרה משמרת כל הלילה שאח"כ אם לא תראה תשכים למחר ותטבול מיד מאחר הנץ החמה אם תרצה ומ"מ אסורה לשמש כל היום שמא תראה ותסתור וזו היא שנקראת שומרת יום כנגד יום. ראתה גם ביום השני ופסקה בו משכמת ביום השלישי וטובלת ולא תשמש כל היום כאשר פירשתי, וגם זו בכלל שומרת יום כנגד יום וזו היא שנקראת זבה קטנה. ראתה גם ביום הג' נעשית זבה גדולה ולא תטהר עד שיהיו לה ז' ימים נקיים חוץ מיום שפוסקת בו וטובלת ביום ז' לאחר הנץ החמה מיד אלא שאסורה לשמש שמא תראה ותסתור. ואם לא ראתה בכל י"א יום עד יום האחרון טובלת מיד למחרתו ואינה צריכה לשמור לו יום אח' לטהרתו וביום העשירי פליגי אם צריכה לשמור לו יום אחד בטהרה אם לאו. עברה כל י"א ימים ולא ראתה חוזרת לתחלת ימי נדות ואם ראתה בהם נעשה זבה ואינה חוזרת לימי הנדות עד שיהיו לה ז' נקיים ואז יתחילו ימי הנדות ואחריהן ימי הזיבות כאשר פירשתי וכן לעולם.
משרבו הגליות ותכפו הצרות ונתמעטו הלבבות חשו שמא יבאו לטעות באיסור כרת שמא תראה אשה בימי נדתה ששה ימים ויהיה הכל דם טוהר ובשביעי שמא תראה דם טמא וסבורה לטבול בליל שמיני וצריכה עוד שבעה ימים החמירו לטמא כל מראה דם אדום וכדי שלא יבאו לידי טעות בין ימי נדה וימי זיבה הוסיפו חומרא אחר חומרא עד שאמרו שאפילו אם לא תראה אלא טיפת דם כחרדל תשב עליה ז' נקיים כזבה גדולה.
לאחרונה שומעים כל מיני קולות של אנשים שרוצים לחזור לדין התורה ולבטל את הצורך בשבעה ימים נקיים. יש להדגיש: לא מדובר ברבנים אלא באנשים שמתיימרים להבין בהלכה ורוצים לפסוק הלכות ע"פ שיקול דעתם ובניגוד לכל כללי הפסיקה. אינני מכיר אפילו רב אחד שהצטרף ליוזמה זו, ולא בכדי: מדובר בתקנה קדומה מאוד, שקיבלו אותה כל בנות ישראל ללא עוררין. הדבר היה ברור עד כדי כך, שאפילו במסכת ברכות, בסוגיה שאינה קשורה כלל להלכות נדה, כאשר הגמרא מחפשת הלכה שאין עליה שום מחלוקת, היא מביאה דוקא את הדוגמא הזו:
12. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא, א
תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך דין, ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה. והיכי דמי הלכה פסוקה? אמר אביי: כי הא דרבי זירא, דאמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל - יושבות עליה שבעה נקיים.
גם הרמב"ם משתמש בביטוי חריג, כשהוא מדגיש שהמנהג הזה נהגו ישראל בכל מקום שיש ישראל, והוא גם מסביר את הצורך במנהג זה ע"פ סברתו, שספירת ימי הנדה והזבה צריכה להישמר כל החיים מרגע הראיה הראשונה – גם אם הראיה הזו היתה ביום לידתה של האשה ועד שהיא עצמה יולדת. בסוף דבריו הוא שוב חוזר ומדגיש שאין להקל בתקנה זו לעולם, וכך כתבו גם כל שאר פוסקי ההלכה ללא יוצא מן הכלל. לכן פלא הוא בעיניי איך אנשים שמתיימרים להבין משהו בפסיקת הלכה (כאמור, לא מדובר ברבנים אך נראה שמדובר ביודעי ספר) חושבים שבאמת צריך להקל בדבר זה:
13. רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יא הלכות א - י
כל שאמרנו בנדה וזבה ויולדת הוא דין תורה וכמשפטים אלו היו עושין כשהיו ב"ד הגדול מצויין והיו שם חכמים גדולים שמכירים הדמים ואם נולד להם ספק בראיות או בימי נדה וזיבה יעלו לב"ד וישאלו כמו שהבטיחה תורה עליהן, שנאמר "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין" בין דם נדה לדם זיבה, ובאותן הימים היו בנות ישראל נזהרות מדבר זה ומשמרות וסתותיהן וסופרות תמיד ימי הנדה וימי הזיבה.
וטורח גדול יש במנין הימים ופעמים רבות יבואו לידי ספק שאפילו ראתה הבת דם ביום הלידה מאותו היום מתחילין למנות לה ימי נדה וימי זיבה כמו שביארנו, ולפיכך לא תטמא הבת בזיבה אלא בת י' ימים שאם ראתה ביום שנולדה הרי זו נדה שבעת ימים ושלשת ימים סמוך לנדתה הרי י' ימים, הנה למדת שמתחילת ראייה מתחלת למנות ימי נדה וימי זיבה כל ימיה ואפילו ראתה והיא קטנה.
ובימי חכמי הגמרא נסתפק הדבר הרבה בראיית הדמים ונתקלקלו הוסתות, לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה, לפיכך החמירו חכמים בדבר זה וגזרו שיהו כל ימי האשה כימי זיבתה ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות.
ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרא יתירה על זה, ונהגו כולם בכל מקום שיש ישראל שכל בת ישראל שרואה דם אפילו לא ראתה אלא טיפה כחרדל בלבד ופסק הדם סופרת לה ז' ימים נקיים ואפילו ראתה בעת נדתה, בין שראתה יום אחד או שנים או השבעה כולן או יתר משיפסוק הדם סופרת שבעת ימים נקיים כזבה גדולה וטובלת בליל שמיני אע"פ שהיא ספק זבה או ביום שמיני אם היה שם דוחק כמו שאמרנו ואח"כ תהיה מותרת לבעלה.
וכן כל היולדת בזמן הזה הרי היא כיולדת בזוב וצריכה שבעת ימים נקיים כמו שביארנו, ומנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובמערב שאם ראתה דם בתוך ימי מלאת אע"פ שראתה אחר שספרה שבעת ימים נקיים וטבלה הרי זו סופרת שבעת ימים נקיים אחר שיפסוק הדם ואין נותנין לה ימי טוהר כלל, אלא כל דם שתראה האשה בין דם קושי בין דם טוהר הכל טמא וסופרת שבעת ימים נקיים אחר שיפסוק הדם.
ודין זה בימי הגאונים נתחדש והם גזרו שלא יהיה שם דם טוהר כלל שזה שהחמירו על עצמן בימי חכמי הגמרא אינו אלא ברואה דם שהוא טמא שיושבת עליו ז' נקיים, אבל דם שתראה בימי טוהר אחר ספירה וטבילה אין לחוש לו שאין ימי טוהר ראויין לא לנדה ולא לזיבה כמו שביארנו.
ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר כדין הגמרא עד היום אחר ספירה וטבילה מטומאת יולדת בזוב ודבר זה תלוי במנהג.
וכן דין דם בתולים בזמן הזה שאפילו היתה קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה דם מימיה בועל בעילת מצוה ופורש, וכל זמן שתראה הדם מחמת המכה הרי היא טמאה, ואחר שיפסוק הדם סופרת ז' ימים נקיים.
יתר על זה כל בת שתבעוה להנשא ורצתה שוהה שבעת ימים נקיים מאחר שרצתה ואחר כך תהיה מותרת להבעל, שמא מחימודה לאיש ראתה דם טיפה אחת ולא הרגישה בה, בין שהיתה האשה גדולה בין שהיתה קטנה צריכה לישב ז' נקיים מאחר שרצתה ואחר כך תטבול ותבעל.
וכל הדברים האלו חומרא יתירה שנהגו בה בנות ישראל מימי חכמי הגמרא ואין לסור ממנה לעולם, לפיכך כל אשה שרצתה כשתבעוה להנשא לא תנשא עד שתספור ותטבול.
