ממורדים למשת"פים / חנן חריף

בבא מציעא פג ע"ב

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

ימי בין המצרים מזכירים ומחדדים את המבוי הסתום אליו נקלעו יחסי היהודים והרומאים, ואת תוצאותיו הנוראות של תהליך זה. המאבק היהודי-רומאי, כידוע, לא נפסק גם עם חורבן המקדש השני, והמרד האחרון – מרד בר כוכבא – שפרץ כשישים שנה אחרי החורבן - מסמל את שיאו של המאבק. ובכל זאת – בין המאה השנייה לספירה לבין התנצרות האימפריה הרומית (במאה הרביעית, 325 לספירה) המסמלת פרק חדש של התנגשויות, התקיימה תקופת רגיעה יחסית, בה שוקמו מעט יחסי היהודים בארץ והשלטון הרומאי. הדמות המפורסמת ביותר המסמלת את השינוי היא דמותו של רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה (סביבות 200 לספירה), שהסתייע בקשריו עם הרומאים לחיזוק היישוב היהודי בגליל. אך נראה כי ישנה דמות נוספת, המסמלת את המפנה באופן אישי – הלא היא דמותו של רבי אלעזר, בנו של רשב"י. כידוע, ברחו רשב"י ור' אלעזר מפני הרומאים למערה, עקב התבטאותו של האב בגנותם. והנה, בתקופה מאוחרת יותר, מונה אותו ר' אלעזר עצמו לתפקיד לוכד הגנבים הראשי מטעם השלטון הרומי, לאחר שייעץ לקודמו בתפקיד איך להצליח ולא להחליף בין גנבים ופושעים לחפים מפשע - ואף מילא את תפקידו בהצלחה!

על פועלו 'זכה' ר' אלעזר מפי ר' יהושע בן קרחה בכינוי המפוקפק "חומץ בן יין! עד מתי אתה מוסר את עמו של אלוהינו להריגה?!" וענה "קוצים אני מכלה מן הכרם!" תשובה שלא הניחה את דעת ר' יהושע, שענה – "יבוא בעל הכרם (=הקב"ה) ויכלה קוציו". עמדתו של ר' אלעזר לא התקבלה, ולמרות ראיות שונות לכך שלא טעה ומסר חפים מפשע בידי השלטון הרומאי, בכל זאת קיבל על עצמו ייסורים קשים. פסיקותיו של הרמב"ם, אליהן מפנה ה'עין משפט', לא מותירות ספק בנידון.

דמות 'המוסר', הינה מן הדמויות השנואות ביותר בתודעה היהודית המסורתית. מימי התלמוד ואילך עוצבה ההתייחסות השלילית ל'מוסר' את אחיו היהודי לשלטון – יהא זה לשלטון הרומי, לשלטון הצאר הרוסי (לדוגמא) או, במקרים מסוימים, גם למי שמוכן לשתף פעולה עם השלטון היהודי 'הכופר', בפעולותיו נגד האינטרס הקהילתי המסורתי. מאידך, נראה כי מעולם לא חדלו מסירות מן הארץ. מאבקים פנים-יהודיים רבים התאפיינו ב'מסירות' הדדיות – תהא זה מלחמת המתנגדים מול החסידים, החסידים מול המשכילים, השבתאים וספיחיהם מול מתנגדיהם, ו'מלחמות יהודים' אחרות.