ריפרוף מהיר על הדף / ארנון סגל

מסכת תמיד דף לב

מדור שבועי המתפרסם בימי חמישי בעיתון "מקור ראשון"

אלכסנדר מוקדון בביקור היסטורי בשדה בוקר: תיחקר במשך שעות את הקשישים היהודים במועדון הפנסיונרים במקום, ויצא פעור פה * קשיש מקומי: "הזהרנו את אלכסנדר שהוא עלול למות צעיר מרוב בילויים, אפילו לפני גיל 35" * ישישי הנגב גם ציידו אותו בעצות לחציית הרי החושך (חמורים לוביים וחבלים) אך סירבו בתוקף ללמוד עמו 'זוהר' * דיווחים חיים ממוקדון ההתרחשויות

כמה וכמה שאלות מצא אלכסנדר מוקדון לנכון לשאול את זקני הנגב בביקור הנימוסין שערך במקום (בשילוב עם מסע כיבוש אכזרי. טוב, זה רגיל): "תגידו לי", קינטר אותם בשחצנות, "מה גדול יותר: המרחק מהשמיים לארץ, או מהמזרח למערב?". הנגביסטים לא התבלבלו ושרקו בבוז: "ברור שהמרחק ממזרח למערב גדול יותר. הרי כשהשמש ניצבת במזרח או במערב אפשר להסתכל עליה בלי להתעוור, ואילו כשהיא בצהריים במרכז השמיים זה ממש מסוכן וכל המומחים מזהירים מכך".

מר א. מוקדון הודה בנימוס על המענה המהיר, ודהר לשאלה הבאה: האם השמיים נבראו תחילה, או שמא דווקא הארץ? זקני המדבר לא נזקקו אפילו לקמט את המצח (המקומט גם כך), והשיבו שמיותר לומר שהשמיים נבראו בתחילה. אלכס גלש הלאה: "האור נברא תחילה, או אולי דווקא החושך?". השאלה הזו דווקא הצליחה להוציא את הישישים משיווי משקלם. אחרי שתיקת מבוכה ארוכה, הפטירו החבר'ה ממצפה הכוכבים במצפה רמון שזו שאלה שאין לה פיתרון.

'מדוע לא השיבו לו שהחושך נברא בתחילה?', תוהה התלמוד כולו, 'והרי קודם היה חושך על פני תהום, ורק אז אמר א-לוהים 'יהי אור'!'. 'הם חששו שהוא יתחיל לשאול גם שאלות קבליות', משיבים בגמרא, 'ולכן רצו לקטוע את הדיון התיאורטי בעודו באיבו'. בתחילה הזקנים מהדרום הרחוק לא קלטו לאן חותר הוד רוממותו, אך משהבינו שעוד רגע קט יחל לשאול על מעשה מרכבה, גדעו את הניסיון בו במקום. אלכסנדר עוד לא הגיע אז (ועד היום לא הגיע) לגיל ארבעים, וממילא לא היה ראוי לעסוק בנסתרות.

מוקדון שינה את נושא השיחה: "מי נחשב בעיניכם חכם?". "הרואה את הנולד", ענו לו בעל פה ממסכת אבות שבדיוק יצאה לאור באותה עת. ומכיוון שהם עצמם היו חכמים לא קטנים, חזו גם את שאלתו הבאה: "איזהו גיבור?". "הכובש את יצרו", השיבו לו במהירות ביוונית רצוצה. "איזהו עשיר?", המשיך המלך היווני על פי נוסח המסכת היהודית. "השמח בחלקו". וכאן החלו השאלות המסקרנות: "מה צריך אדם לעשות על מנת לחיות לאורך שנים?". "להרוג את עצמו בעבודה קשה", השיבו. "ומה עלול לגרום לאדם למות בטרם עת?". "לעשות חיים", ירו לקונית.

אך אלכסנדר לא נרמז. "מה צריך לעשות על מנת להיות אהוב על הבריות?", הוא תהה בפניהם. "ישנא את המלכות והשילטון", עקצו. כאן מר מוקדון כבר התרתח: "לי יש תשובה טובה יותר: יאהב את המלכות והשילטון ויעשה טוב עם בני האדם". הזקנים לא לגמרי השתכנעו, אבל העדיפו לא לפתח את הוויכוח הלא-תיאורטי.

וכך המשיך היווני להקשות על בני גיל הזהב במועצה האזורית רמת נגב: "האם עדיף לגור בים או ביבשה?". "להערכתנו עדיף ביבשה", השיב לו ישיש הנגב, צ. הנגבי. "הרי כל יורדי הים אינם נרגעים עד שהם מגיעים ליבשה". "מי מכם הכי חכם?" תהה אלכסנדר. "כולנו שווים בדיוק בחוכמתנו", השיבו במקהלה. "הרי על כל מה ששאלת השבנו פה אחד".

"ומדוע אינכם מקבלים את מלכותי? האם אינכם ממלכתיים?". זרוקי השיבה השיבו לו בליגלוג קל: "אתה יודע, לפעמים קורה שהשטן מנצח, ואתה בוודאי לא מצפה שנצטרף אליו". אלכסנדר התעצבן בשנית: "הרי אתם יודעים שברגע קל אני יכול להורות על חיסול כולכם, על אף שאין זו דרכי ואני מסתייג עקרונית מעונשי מוות". השיבו לו: "אכן, אתה מסוגל לכך, אבל זה לא יהיה כה מכובד שמלך כמוך ינהג באופן כה וולגרי".

ואכן הוא לא נהג כך. אדרבה, מיד צ'יפר אותם והעניק להם בגדי ארגמן יווניים ורבדי זהב כאות הוקרה על מוכנותם לשאלותיו המנדנדות. כשכבר עמד להיפרד מהם ביקש מהם להסביר לו על רגל אחת איך מגיעים מכאן לאפריקה. זקני הנגב החווירו. דממה השתררה. "לא תוכל להגיע לשם", השיבו לו בשקט, "זה מעבר להרי החושך".

"אין מצב שאני לא הולך", השיב להם בסלנג היווני המקובל בעת ההיא. "שאלתי אתכם איך להגיע ולא האם ללכת". "טוב", נעתרו. "ובכן, תדאג לחמורים לוביים, מפני שהם יודעים ללכת גם בחושך. חוץ מזה, הבא איתך הרבה מאוד חבלים, וקשור קצה אחד בצד אחד של הרי החושך, ואת הקצה השני בצד השני, וכך בפעם הבאה תוכל ללכת שם ביתר קלות".

וכך נפרד מהם סוף סוף האיש המעייף הזה, לא לפני שהעניק לכולם לחיצות ידיים רשמיות ושתל עץ על שמו באדמות הקרן הקיימת שניצלו מהבדואים. "גם הנגב עוד יהיה פורח", ניבא להם רגע לפני לכתו, ופנה להרפתקה הבאה.