סקר
ללומדים דף יומי בלילה - איזה דף אתם לומדים?




 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטויים: "בשלמא..."; "וליטעמיך"

מעילה כט ע"א


"החלו מעלין בגזירין לסדר את המערכה [וכו'[ חוץ משל זית ומשל גפן ]וכו'].
הני מ"ט?

רב פפא אמר: משום דקטרי,
רב אחא בר יעקב אמר: משום ישוב דארץ ישראל.
מיתיבי (ויקרא א') על העצים אשר על האש - עצים הנתוכים להיות אש, ומאי ניהו - דוקרי שפוד דלא קטרי, ואזלי מקטר מתוכו. וכי כל העצים כשרים למערכה הן? כל העצים כשרים, חוץ מן זית וגפן, אבל באלו היו רגילין: במרביות של תאנה, ושל אגוז, ושל עץ שמן.
רבי אליעזר מוסיף: אף של מייש, ושל אלון, ושל דקל, ושל חרוב, ושל שקמה.

בשלמא למאן דאמר משום דקטרי בהא קמיפלגי: דמר סבר אף על גב דלא קטרי מגואי כיון דקטרי מבראי - לא מייתינן, ומר סבר כיון דלא קטרי מגואי אע"ג דמבראי קטרי - מייתינן.
אלא למאן דאמר משום ישוב דארץ ישראל, דקל מי לית ביה משום ישוב דארץ ישראל?
אמר לך: וליטעמיך, תאנה לית בה משום ישוב דארץ ישראל? אלא מאי אית לך למימר - בתאנה דלא עבידא פירא, דקל נמי - בדלא עביד פירא.

1.
רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק ז הלכה ג:

כל העצים החדשים כשרים למערכה, ולא היו מביאין משל זית ולא משל גפן משום ישוב ארץ ישראל, ובאלו היו רגילין במורביות של תאנה של חדשים שאינן ביישוב, ובשל אגוז ובשל עץ שמן, והגזרין שעשה משה אמה אורכן ואמה רחבן ועביין כמחק גדיש של סאה וכמותן עושין לדורות.

מהרמב"ם משמע שפסק כרב אחא בר יעקב, ולכאורה גם משמע שהוא סובר שרב אחא בר יעקב חולק על "תנא קמא", שהרי לא הביא את נימוקו של תנא קמא. לפי זה יוצא שכאשר מובאת בגמרא סוגיה במבנה של "בשלמא למאן דאמר... אלא למאן דאמר..." הרמב"ם פוסק כשיטה שמובאת אחרי הביטוי "אלא למאן דאמר..." – דהיינו כרב אחא בר יעקב.
כל זה נכון רק כאשר הגמרא גם מיישבת את אותה שיטה [כבסוגייתנו].

2.
את הקושיה על רב אחא בר יעקב הגמרא מיישבת בסגנון הבא:

אמר לך: וליטעמיך, תאנה לית בה משום ישוב דארץ ישראל? אלא מאי אית לך למימר - בתאנה דלא עבידא פירא, דקל נמי - בדלא עביד פירא.

משמעות הביטוי "אמר לך" - בדרך כלל - הוא, שאותו אמורא שהוקשה עליו הוא ישיב כך על הקושיה אבל "עורך הגמרא" לא מקבל זאת. וזה בניגוד לפסק הרמב"ם לעיל.

3.
משמעות הביטוי "וליטעמיך":
הגמרא עונה כך: המקשן [כנראה שהמקשן הוא רב פפא שסובר שהנימוק במשנה הוא בגלל שעצים שיש בהם קשרים פסולים לשמש לעצי המערכה] היה יכול להקשות "טוב" יותר – מהמשנה עצמה ולא "רק" מהברייתא. ואם לא הקשה מהמשנה כנראה בגלל שהמקשן סובר שמדובר בתאנה שאין לה פירות, לכן גם בברייתא, כשמדובר בדקל נאמר שמדובר דווקא כשאינו עושה פירות. וזו המסקנה!

4.
של"ה - כללי התלמוד (י) כלל למד:

ריא. וליטעמיך. זה רגיל בתלמוד בכמה מקומות. וזה לשון מהר"ר יוסף קארו (בכללי הגמרא הנוספים, בסוף הליכות עולם, אות תכ"ג): כתב הר"ר יצחק קנפאנטו"ן ז"ל בדרכי התלמוד אשר לו (דרכי הגמרא דפוס פ"ת תשט"ו פרק ב אות ח; פרק ו אות ג), שהחילוק שבין קושיית 'וליטעמיך' לקושיית 'ולדידך מי ניחא', שכשהקושיא עצמה שהקשה לו קשה גם למקשה, אומר: ולדידך מי ניחא,
אבל כשאין קשה לו אותה קושיא עצמה אלא אחרת, אומר וליטעמיך. והוא דקדוק נאה.
וכן יש ללמוד ממה שפירש (רש"י) [רשב"ם] ז"ל בפרק בית כור (בבא בתרא דף ק"ו (א), גבי אמר לך רב הונא וליטעמיך הגיעו קתני, אדמקשת לי(ה) מרישא תקשי לך מסיפא. ובריש פרק אף על פי (כתובות נו א) אומר וליטעמיך ביאה בלילה איתא ביממא ליתא, והיא הקושיא בעצמה שהקשה לו. ונראה לי ליישב השיטה, דכשאומר ולדידך מי ניחא, מסיק בתר הכי אלא מאי אית לך למימר כך וכך, לדידי נמי, וכאן אין כוונתו אלא לאוקמא בחיבת חופה ולא בחיבת ביאה, ולהכי לא אמר ולדידך מי ניחא, עכ"ל.
וליטעמך הם שתי תיבות: ולי טעמך. כלומר, הטעם שלך שאתה מתרץ מה שאני מקשה לך, זה הטעם הוא לי גם כן. ומתורץ מה שאתה מקשה אותי ולי טעמך.


הסבר: הביטוי "ולטעמיך" [יותר מ 150 מופעים בש"ס] בדרך כלל משמעו, שהדיעה המוקשית מחזירה קושיה למקשן ואומרת לו הרי גם לשיטתך קשה, ואם תתרץ את הקושיה על שיטתך ממילא זה יהיה תרוץ גם על שיטתי. בסוף "התהליך" הקושיה "נופלת". ובפשטות מתאים לסוגייתנו. ביטוי דומה בש"ס: "ולדידך מי ניחא".

4.1
בסוגייתנו מתאימים דבריו הראשונים של השל"ה לעיל, שלא מדובר באותה קושיה, על אחד קשה מדקל ועל השני קשה מתאנה [אמנם מדובר על אותו עיקרון].

4.2
בשל"ה מצינו עיקרון נוסף שמשתמע מהשימוש בביטוי "ולטעמיך":
של"ה - כללי התלמוד (י) כלל למד:

ריב. אלא מאי. לפעמים מצינו בתלמוד שני חולקים בנושא אחד. וחדא מינייהו מקשה לבר פלוגתיה, ובר פלוגתיה משיב לו באמצעית קושיית 'וליטעמיך', ולפעמים משיב באמצעית קושיית 'אלא מאי', ולפעמים משיב בלי אמצעיות הללו. הענין כשמשיב באמצעית 'וליטעמיך', הוא מוכרח להשיב כך מפני שאין לו תשובה אלא בדוחק, ובשביל שהמקשן יודה לו תשובתו אף על פי שהיא תשובה דחוקה, אמר ליה וליטעמיך, כלומר, בהכרח צריך אתה להודות לתשובה אף על פי שהיא דחוקה. וכשמשיב באמצעות אלא מאי, או שמשיב זולת זה, התשובה הוא מרווחת. כי כשמשיב באמצעית אלא מאי, הצריכו לומר כן, מפני שאם לא ישיב כן, היה נראה שבדברי המקשן אין קושיא כלל, ואם יש קושיא הוא למשיב בלבד, ולכן המשיב הודיעו דאף נמי לדידיה איכא קושיא, ולכן אמר אלא מאי. וכשמשיב בזולת זה, מפני שהמשיב לא ראה בדברי המקשן קושיא כלל, מצאתי (כללי שמואל פרק הוא"ו סימן קמה).

העיקרון כאן הוא, שכל תשובה בסגנון של "ולטעמיך" היא תשובה דחוקה, ולכן התרצן טוען שגם המקשן מחוייב לאותו תרוץ דחוק. אולי מתאים לסוגייתנו וכנראה שהכוונה היא: למרות שהתרוץ דחוק בכל זאת כך יש לפסוק, ולכן כך פוסק הרמב"ם - כרב אחא בר יעקב [היה חברו של רב פפא – בדור שאחרי רבא]!

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר