גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תת"ט, מדור "עלי הדף"
מסכת מעילה
דף י ע"ב

בענין "אין כפרה למתים" וטעמיו

כלל ידוע הוא בש"ס (עי' זבחים ט:) ש"אין כפרה למתים", ובזה פירש רש"י במכילתין (י ע"ב ד"ה ולד) מה ששנינו במשנה ש"חטאת שמתו בעליה - ימותו", וזאת משום "דאין כפרה למתים, דמיתתן כיפרה עליהם". כלומר, כל תכלית קרבן חטאת היא לכפר על החטא, ועתה שמתו בעליה אין להם צורך לכפרה, כי מיתתם כבר כיפרה עליהם.

ומצינו גם ב'ספר חסידים' שכתב סברא זו בשני מקומות, וזו לשונו (סי' תתשעא): "והלא חטאת שמתו בעליה למיתה אזלא, שאין כפרה לאחר מיתה, כי בחבלי מות האדם נתכפרו לו עונותיו", וכן כתב (סי' קע): "ואם תאמר, הרי חטאת שמתו בעליה - מתה. מפני, מפני כי קרבן חטאת להגן מן היסורים וכבר מת, ועוד מיתה מכפרת", ויצוין, שכאן הוסיף סברא נוספת, כי לא נאמרה כפרת קרבן אלא להגן על האדם מן היסורים בחיים בעולם הזה, ומאחר שכבר נסתלק אין כאן מקום לכפרת הקרבן, ואין לו עוד צורך בה.

והנה בענין הסברא המובאת בדברי רש"י ש'מיתתן כיפרה', מצינו כזאת בכמה מקומות בדברי רז"ל, ודבר זה הוא אחד מארבעה חילוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש - במס' יומא (פו.): "... אבל מי שיש חילול השם בידו, אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביוהכ"פ לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר (ישעי' כב, יד) 'ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון'", וכן מבואר בגמרא (שבועות ח: כריתות כו:) לענין אשם תלוי, שאם מת אין צורך עוד לכפרת אשם, מפני שמיתה ממרקת [ובזה אכן מבואר שהמיתה מכפרת את כפרת קרבן אשם, ואילו ברש"י מפורש שמיתה מכפרת גם במקום קרבן חטאת].

כיוצא בזה מצינו במס' סנהדרין (דף מז) כלפי הרוגי מלכות והרוגי בית דין, ומבואר שם בגמרא ג' חלוקות בדבר: מת מתוך רשעו [שלא שב בתשובה], "כיון דכי אורחיה קמיית, לא הויא ליה כפרה", ואילו ב"נהרג מתוך רשעו - "כיון דלאו כי אורחיה מיית, הויא ליה כפרה", ובזה יש חילוק בין הרוגי מלכות להרוגי בית דין, כי "הרוגי מלכות כיון דשלא בדין קא מיקטלי הויא להו כפרה, הרוגי בית דין כיון דבדין קא מיקטלי לא הוי להו כפרה", דהיינו, שהרוגי מלכות - כפרתם היא מיד בהריגתם (עי' ש"ך יו"ד סי' שמ סק"ט לענין מומר שנהרג ע"י עכו"ם, כיון דלא מיקטיל כדין הו"ל מיתתו כפרה ומתאבלים עליו. כן יש לציין עוד למה שמצינו ב'שערי תשובה' לרבינו יונה [שער ד אות כ] שכפרתו היא בעודו בחיים - בשונה מן המת כדרכו, שכפרתו היא רק לאחר מיתה, וז"ל: "אם נהרג והתודה לפני מותו, מעת שנפלה עליו אימת מות יש לו כפרה, ונחשב ההורג כשופך דם נקי וחסיד, שנאמר [תהלים עט, ב]: "בשר חסידיך לחיתו ארץ". ואמרו רז"ל [מדרש תהלים]: כי זה נאמר גם על הרשעים שבהם..."), ואילו הרוגי בי"ד - כפרתם תלוי' גם בקבורתם, ויתכן שיש צורך גם בעיכול הבשר (עי' בארוכה במנ"ח מצוה שסד אות כח).

ועתה יש לדון לפי דברי רש"י כלפי חטאת שמתו בעליה משום ש"אין כפרה למתים, דמיתתן כיפרה עליהם", מה הם כללי הכפרה לענין חיוב חטאת הבא על השוגג, האם מיתתו צריכה שתהא בצירוף תשובה, וכדרך שמצינו במס' סנהדרין ש'מת מתוך רשעו כיון דכי אורחיה קמיית, לא הויא ליה כפרה', והיינו, שלא התחרט על עוונות, או דשאני לענין החוטא בשוגג שמתכפר במיתתו לבד. ובמאירי (הוריות ו.) מצינו לענין פר העלם דבר של ציבור: "שהקרבנות עיקר כפרתם בתשובה ווידוי... ואם מת לו בתשובה אין כאן צורך לקרבן, ואם שלא בתשובה אין כפרת קרבן עולה לו עוד", מפורש בדבריו שכפרת המיתה היא רק בצירוף תשובה.

עוד יש לדון בענין האמור, דהנה לענין כפרת מיתה בחילול ה' - מצינו נידון באחרונים אם זה אמור דוקא במיתה בלא עת, כמו שהביא ה'מנחת חינוך' (שם אות כז) בשם ה'יפה מראה' (על הירושלמי במס' יומא) לדון בענין מיתה ממרקת, האם היא דוקא במיתה בלא עת, אבל מיתה כדרך כל האדם אינה ממרקת, או שממרקת בכל ענין, ומסיק שבכל ענין ממרקת, וכתב המנ"ח: "וכן הדעת נותנת".

אמנם, מהר"ם בן חביב בספר 'תוספות יוה"כ' (יומא שם) כתב: "וכי תימא, מאי נפק"מ, דאינו מתכפר עם היסורין עד שימות, והלא בלא"ה סוף אדם למות - מי גבר יחיה ולא יראה מות. וי"ל, דהמות שלו תהיה שלא בזמנה, ואפי' הוא זקן יהיה בכרת דיומי (כלומר, שיהיו ימיו נכרתים קודם זמנו), או יציאת נשמתו תהיה בצער", מבואר, שמיתה טבעית בזמן ללא צער אינה מכפרת, וא"כ יש לדון כלפי כפרת המיתה לענין קרבן חטאת - האם ג"כ יש חילוק בין מיתה טבעית בזמן או שלא בזמן. ולכאורה, לא מצינו בדין חטאת שמתו בעליה שום הבדל בין כל האמור.

כן יש לדון בנהרג מתוך רשעו - בהרוגי בי"ד, האם יהיה תלוי דין חטאתו גם בקבורתו - וכמו שהבאנו ממה שמצינו במס' סנהדרין, ולפ"ז היו יכולים להביא קרבן חטאת בין מיתה לקבורה. וגם יש לדון כלפי הרוגי מלכות - שלפי דברי רבינו יונה שכפרתו היא בעודו בחיים, האם ייפטר כבר סמוך למיתתו מהבאת חטאתו.

אמנם, לפי הסברא השניה המובאת בס"ח, שיסוד כפרת חטאת שייך רק בעוד האדם בחיים - ולא לאחר פטירתו מן העולם - "כי קרבן חטאת להגן מן היסורים, וכבר מת", וחידוש גדול יש בדבריו, שכל ענינו של קרבן חטאת נועד להגן מן היסורים, שהרי החטאת באה על העובר בשגגה על אחת ממצוות ל"ת שיש בה מעשה שחייבים עליה כרת, ואחד מד' חילוקי כפרה הוא (יומא פו.): "עבר על כריתות ומיתות בי"ד ועשה תשובה, תשובה ויוה"כ תולין, ויסורין ממרקין", והחטאת נועדה להגן מן היסורים הממרקים, ולכן אחרי מיתת האדם - שלא שייך כבר הענין של 'יסורין ממרקין', אין צורך בקרבן חטאת, ולאור סברא זו לא שייך לחלק בכל האמור, כי בכל ענין יהיה הדין ש"חטאת שמתו בעליה - ימותו".