גידולי הקדש, חלב וביצה
מעילה יג ע"א
"אילן ואחר כך נתמלא פירות, שדה ואחר כך נתמלאה עשבים - מועלין בהם ואין מועלין במה שבתוכה.
רבי יוסי אומר: המקדיש את השדה והאילן - מועלין בהן ובגידולה, מפני שהן גידולי הקדש.
ולד המעושרת לא ינוק מן המעושרת, ואחרים מתנדבים כן. ולד המוקדשין לא ינוק מן המוקדשין, ואחרים מתנדבים כן".
פירש רש"י:
"ואחרים מתנדבים כן - כלומר בסתם ודאי אסור לינק מן המעשרות, אבל אחרים מתנדבים כן שמתנין קודם לכן על מנת כן אני מכניס נקבה זו לדיר להתעשר שאם תקדש יהא חלבה חולין שתהא מניקה ולדה בהיתר. ושמעתי דלהכי מהני להו תנאה הואיל ויכולין לעכב שלא תכנס נקבה זו לדיר עד לאחר זמן הלכך מהני תנאה והוי כנדבה".
ועדיין קשה, מה בכך שיכולין לעכב שלא תכנס נקבה זו לדיר עד לאחר זמן, הרי סוף סוף לאחר העישור מקודשת כולה משמיא.
עוד קשה, שאם שיירו המקדישים את החלב הרי שלכשיקריבו את האם יכניסו חולין לעזרה. אמנם יש לומר ששיירו רק את החלב שעתיד הולד לינוק, וסברו כמאן דאמר יש ברירה, ושלא כדעת סתם משנה במסכת גיטין ג משנה א שאין ברירה.
לשון המשנה שולד המעושרת והמוקדשין לא ינוק – ולא אמרה שאם ינק מעל. המשמעות היא שאיסור היניקה הוא רק מדרבנן. ואילו רבי יוסי החולק פירש שמעל ממש: "מועלין בהן ובגידולה".
וכתב התוספות יום טוב שחלב אינו שונה מאילן ואחר כך נתמלא פירות, ומשדה ואחר כך נתמלאה עשבים. כך לשונו: "ועוד קשיא לי דמ"ש הני מביצת תרנגולת וחלב תמורה דלעיל. ומיהו בזה י"ל דאה"נ דמתני' דלעיל דלא כי האי תנא".
וזהו שלא כדברי הקרן אורה במסכת נדרים דף נז ע"ב: "ממתניתין דמעילה (י"ב ע"ב) משמע דגידולי חלב וביצה עדיפי משאר גידולין, דבחלב וביצה תנן סתמא דמועלין בהם ובגידולי פירות פליגי אחר כך (שם י"ג ע"א) ת"ק ור"י".
הטעם לדברי הקרן אורה, שחלב וביצה נוצרים לגמרי מגוף האם, ואילו פירות ועשבים נוצרים לא רק מהאילן והשדה אלא גם מהקרקע.
לדעת התוספות יום טוב, מה שדרש רב אחדבוי בר אמי בסוגייתנו: אתיא העברה העברה מבכור, מה בכור - מועלין בו, אף חלב המעושרת - מועלין בו, לת"ק הדרשה עוסקת רק בחלב שהיה בגוף האם בזמן ההקדשה, ולרבי יוסי הדרשה עוסקת גם בחלב חדש.
מעתה לדברי התוספות יום טוב מבואר שאותם המתנדבים סברו כת"ק שגידולי הקדש אין בהם מעילה, וסברו שגם מותרים הם, לכל הפחות במקום ולד, או במקום שמתנה.
ולשיטה זו אין בחלב משום חולין בעזרה, שהרי אינו מגוף האם כלל, והריהו ככל חפץ שנמצא לפעמים בקיבה.
