מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
אמירה לנכרי- ברית מילה וארץ ישראל
בעבר נהגו לרחוץ תינוק במים חמים לפני מילתו. בגמרא מסופר שנשפכו המים החמים, ולא היה ניתן להביא מים מאותה חצר כי לא עירבו, וגם לא מאותו מבוי כי לא עשו שיתוף מבואות. ההצעה היתה שיבקשו מנכרי להביא. אך "אמירה לנכרי שבות ואינה דוחה את השבת"? והתשובה היא שיש להבחין: "בין שבות דאית ביה מעשה, לשבות דלית ביה מעשה, דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים (=לך תחמם)". דהיינו, מלאכה שיש בה עשיה שהיא אסורה מהתורה ליהודי, אין לומר לגוי שיעשה. ואילו מלאכה שאין בה עשיה, ואף ליהודי איננה אסורה אלא מדרבנן, מותר לומר לגוי, כמו במקרה זה שהגוי התבקש להביא מים חמים, אך לא התבקש לחמם מים. הרב שמעון קיירא, (הלכות גדולות סימן ח), איננו גורס את המילים: "דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים". התוס' (גיטין ח ע"ב ד"ה אע"ג; בבא קמא פ ע"ב ד"ה אומר), לומד מדבריו שגם מלאכה שיש בה עשיה והיא אסורה מהתורה ליהודי כמו חימום מים למילה, מותר לגוי לומר לעשות לצורך מצוה.
לדעת הריב"ש (שו"ת, סימן שפז) ראיה לדברי בה"ג מהגמ' בגיטין (שם): "הלוקח שדה בארץ ישראל, כותבין עליו אונו (=שטר מכר), ואפילו בשבת. ואע"ג דאמירה לנכרי שבות, משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן". ומכאן שבכל מצוה התירו לומר לגוי לעשות, אף אם ליהודי הדבר אסור מהתורה. אולם לדעת ר"י (תוס' גיטין ובבא קמא שם), "דוקא משום מצוה זו דישוב ארץ ישראל (= התירו אמירה לנכרי אף באיסור תורה), אבל לצורך מצוה אחרת לא שרי אמירה לנכרי ואפילו לצורך מילה כדמשמע בפרק הדר (עירובין סח.)", וזאת מפני שמילה עצמה דוחה שבת, אבל אין ללמוד מכאן היתר למצוות אחרות.
הקשר בין המצוות הללו איננו מקרי: "'וזכרתי את בריתי יעקוב ...והארץ אזכור' (ויקרא כו, מב). מן הפסוק הזה אתה למד שני דברים - שארץ ישראל שקולה כנגד המילה. כשם שמילה דוחה את השבת, כך כבושה של ארץ ישראל דוחה את השבת" (ילקוט שמעוני,עקב רמז תתס).
