טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
המוחק את הכרישה - כרישה
"גמרא. תנן התם: המוחק את הכרישה, והסוחט בשערו ובכסותו - משקה שבתוכו אינם בכי יותן, והיוצאין ממנו הרי הן בכי יותן. אמר שמואל: וכרישה עצמה הוכשרה, מאי טעמא? בשעת פרישה ממנו הוכשרה" (כריתות, טו ע"ב).
פירוש: גמרא תנן התם [שנינו שם]: המוחק (מקנח בכח) את הכרישה ממי הגשמים שנפלו עליה, והסוחט משקים שנספגו בשערו ובכסותו משקה (משקים) שנשארו בתוכו אינם ב"כי יותן", כלומר, אינם נחשבים כמשקה להכשיר אוכל לקבלת טומאה (ראה ויקרא יא, לח), ו המשקים היוצאין ממנו הרי הן ב"כי יותן", שאם נפלו על אוכל הוכשר לקבלת טומאה, שהרי החשיבם. אמר שמואל: וכרישה עצמה הוכשרה לקבל טומאה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? בשעת פרישה של המים ממנו הוכשרה על ידם (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: כרשה שם באנגלית: Leek שם מדעי: Allium porrum
שם נרדף במקורות: חציר, כרתי, כרישין, קפלוט
נושא מרכזי: זיהוי הכרישה
לרשימת המאמרים העוסקים בכרישה/כרתי והקישוריות הקש/י כאן.
בשאלת זיהוי הכרתי, הכרישין והקפלוטות והיחס ביניהם רבו הדעות ועליהן כתבתי במאמר "כל איסורין שבתורה משערינן כאילו הן בצל וקפלוט". בשורות הבאות אתייחס רק לגישה שהיתה מקובלת בעבר בין החוקרים וכפי שמשתמע באופן שטחי מתוך פירוש רש"י. על פי גישה זו חציר, כרתי, כרישין וקפלוט חד הם.
רש"י מזהה את הכרתי עם ירק הנקרא בימינו כרשה. בכמה מקומות הוא מתרגם כרתי-פוריי"ש. שהוא שמה של הכרשה בצרפתית עתיקה (ד"ר משה קטן, אוצר לעזי רש"י). אנו מוצאים במסכת ברכות (ט ע"ב): "מתניתין: מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן, ר' אליעזר אומר: בין תכלת לכרתי". מפרש רש"י: מתני' תכלת. ירוק הוא וקרוב לצבע כרתי שקורין פוריי"ש. גם בסוגייתנו מפרש רש"י: "המוחק את הכרישה - כותש את הקפלוט שקורין פור"ש". כך גם בעבודה זרה (י ע"ב): "הדר שדר ליה - אנטונינוס כרתי בלע"ז פורי"ש כלומר אם כן יכרת זרעי". בלשון חכמים נקראת הכרשה גם קפלוטות וכרישין: "... ושוין שאם פרפר ביצה ונתן לתוך הדג, או שרסק קפלוטות ונתן לתוך הדג שהן שני תבשילין" (ביצה יז ע"ב) בתוספתא נאמר: "מקום שקורין לקפלוטות כרישין" (נדרים פ"ג ו'). לדעת רש"י הירק כרישין הוא כרתי וכפי שמפרש את דברי הגמרא: "תנו רבנן: טחול יפה לשינים וקשה לבני מעים, כרישין קשין לשינים ויפין לבני מעים" (ברכות מד ע"ב). אומר רש"י: "כרישין – כרתי". בלשון המקרא נקרא ירק זה חציר. בני ישראל התלוננו במדבר "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר יא ה'). מתרגם אונקלוס שם: החציר - כרתי, ובתרגום יונתן קפלוטיא. רש"י מפרש: "החציר - כרישין פוריל"ש ותרגומו ית בוציניא וכו'". מקור המילה קפלוט הוא ביוונית (קיפאל) שפירושה "ראש" והוא כינוי ל"ראש" המעובה של הכרשה (מוסף הערוך בערך "קפלט").
הכרשה היא ירק השייך יחד עם הבצל והשום למשפחת השומיים (Alliaceae) הנכללת בבת מחלקת השושניים. הכרשה גודלה כבר ע"י המצרים הקדמונים, היוונים, והרומאים שהפיצו את הצמח בכל אירופה. הצמח חזק וגבוה בעל עלים שטוחים, ארוכים ורחבים. הנדן ארוך ובחלקו התחתון הוא יוצר גבעול מדומה. הבצל לבן ומאורך ואינו יוצר בצל יבש כבצל הגינה, אלא משתנה בהדרגה לגבעול מדומה. חלקי הצמח המשמשים למאכל הם העלים, הגבעול המדומה והבצל. הכרשה היא גידול חד שנתי ונשתלת בסתיו או בתחילת הקיץ. האיסוף מתבצע כאשר הצמח עדיין ירוק. הכרתי משמש במטבח לתיבול ובתעשייה לאחר ייבוש הוא מהווה מרכיב באבקות מרק.
הכרשה מופיעה בשמה כרתי במקומות רבים ובהקשרים שונים. הכרתי בשמו קפלוטות מוזכר כחלק מתבשיל דגים (לעיל). הכרתי מהווה אחד מסימני ר"ה: "אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי" (כריתות ו ע"א). חכמינו התייחסו גם לערכו הבריאותי של הכרתי ויוחסו לו מעלות וחסרונות. הכרתי נחשב כירק מזיק: "למימרא דירק מעליא? והתניא: שלשה מרבין את הזבל, וכופפין את הקומה, ונוטלין אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ואלו הן: פת קיבר ושכר חדש וירק. לא קשיא הא בתומי וכרתי הא בשאר ירקי" (עירובין נה ע"ב). הכרתי נחשבה כמכילה ארס כפי שאנו מוצאים בגמרא בפסחים (קטז ע"א): "אע"פ שאין חרוסת מצוה. ואי לא מצוה משום מאי מייתי לה? א"ר אמי: משום קפא. אמר רב אסי: קפא דחסא חמא, קפא דחמא כרתי, קפא דכרתי חמימי, קפא דכולהו חמימי" (1).
מאידך גיסא היה לכרתי ערך תרופתי נגד עצירות (גיטין ס"ט ע"ב) ונגד הכשת נחש: "מי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום למקום ומקרעין לו את התרנגולת וגוזזין לו את הכרישין ומאכילין אותו". (יומא פג ע"ב).
(1) פירוש: במשנה נאמר שהיו מביאין לפניו חרוסת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרוֹסֶת מִצְוָה. ושואלים: וְאִי [ואם] היא לֹא מִצְוָה, אם כן מִשּׁוּם מַאי מַיְיתֵי לָהּ [מה מביאים אותה]? אָמַר ר' אַמִי: מִשּׁוּם קַפָּא (הארס) שבמרור, שהחרוסת מבטלת את נזקו. אָמַר רַב אַסִי אגב דברים אלה: התרופה למי שאכל קַפָּא דְּחַסָּא [לארס שבחזרת] חֲמָא [לאכול צנון]. קַפָּא דַּחֲמָא [לארס שבצנון] כַּרְתֵי [כרישין]. קַפָּא דְּכַרְתֵי [לארס שבכרישין] חֲמִימֵי [מים חמים]. קַפָּא דְּכוּלְּהוּ חֲמִימֵי [ארס של כל הירקות נרפא על ידי מים חמים]. (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ)
מקורות עיקריים:
י. פליקס, "עולם הצומח המקראי" (עמ' 174).
י. פליקס, "הצומח החי וכלי החקלאות במשנה" (עמ' 87).
לעיון נוסף:
ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 85-87). הרחבה בנושא זיהוי הכרישים.
מ. כסלו, "לזיהוי הכרישים והקפלוטות", תשס"א, בתוך: ז' עמר, ח' סרי (עורכים). ספר זכרון לרב יוסף בן דוד קאפח זצ"ל. לשכת רב הקמפוס, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן. עמ' 81-74).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
