סקר
לאחר שלמדתי יותר מחצי מיבמות אני חושב ש:
המסכת קלה משחששתי
החששות שלי התאמתו במלואם
המסכת קשה משציפיתי


 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

פיטום הקטורת

כריתות ו ע"א

 
בשיעור זה ברצוני לעסוק בהבנת חלק מסידור התפילה, שאותו אנו נוהגים לומר לפחות פעם בשבוע, ויש כאלה שאומרים אותו שלוש פעמים ביום, אבל לא תמיד מבינים את כל מה שאנחנו אומרים. הכוונה היא לפיטום הקטורת. למרות הבדלים קטנים בנוסחים בין הסידורים השונים, הסוגיה שממנה נלקח הנוסח של פיטום הקטורת היא הסוגיה הזו, במסכת כריתות:
 

1. תלמוד בבלי כריתות ו, א

ת"ר: פיטום הקטרת, הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעים של שבעים מנה, מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר של ששה עשר מנה, הקושט שנים עשר, קילופה שלשה, וקנמון תשעה, בורית כרשינה תשעה קבין, יין קפריסין סאין תלתא קבין תלתא, אם אין לו יין קפריסין מביא חמר חיוריין עתיק, מלח סדומית רובע, מעלה עשן כל שהוא; ר' נתן אומר: אף כיפת הירדן כל שהוא. ואם נתן בה דבש - פסלה. חיסר אחת מכל סממניה - חייב מיתה. רש"א: הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. בורית כרשינה - ששפין בה את הציפורן, כדי שתהא נאה. יין קפריסין - ששורין בו את הציפורן, כדי שתהא עזה. והלא מי רגלים יפין לה, אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש...
תנו רבנן: קטרת היתה נעשית שס"ח מנה, שס"ה כנגד ימות החמה, שלשה מנין יתירין שמהן מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכיפורים, והשאר ניתנת לאומנין בשכרן, כדתניא: מותר הקטרת מה היו עושין בה? מפרישין (ממנה) שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותן לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה.
תנו רבנן: מותר הקטרת, אחת לששים או לשבעים שנה היו מפטמין אותה לחצאין, לפיכך יחיד שפיטם לחצאין - חייב, דברי רבן שמעון בן גמליאל שאמר משום הסגן, אבל שליש ורביע לא שמעתי...
תנו רבנן: היו מחזירין אותה למכתשת פעמיים בשנה, בימות החמה פזורה, שלא תתעפש, בימות הגשמים צבורה, כדי שלא תפוג ריחה; וכשהוא שוחק, אומר: הדק היטב, היטב הדק, דברי אבא יוסי בן יוחנן; ושלש מנין יתירין שמהן כ"ג מכניס מלא חפניו ביוה"כ, נותן אותה למכתשת בערב יוה"כ, ושוחקן יפה יפה כדי שתהא דקה מן הדקה, כדתניא: "דקה" - מה ת"ל? והלא כבר נאמר "ושחקת ממנו הדק", מה ת"ל דקה? כדי שתהא דקה מן הדקה. אמר מר: כשהוא שוחק, אומר היטב הדק, הדק היטב. מסייע ליה לר' יוחנן, דאמר ר"י: כשם שהדיבור רע ליין, כן הדיבור יפה לבשמים.


רוב הדברים, כאמור, נכתבו בסידור התפילה שלנו, וכך הוא הנוסח של הדברים כפי שמובא בסידורים בנוסח עדות מזרח:
 

2. פיטום הקטורת – מתוך סידור התפילה (נוסח עדות המזרח)

תָּנוּ רַבָּנָן: פִּטּוּם הַקְּטרֶת כֵּיצַד? שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה מָנִים הָיוּ בָהּ. שְׁלֹש מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה מָנֶה בְּכָל-יוֹם. מַחֲצִיתוֹ בַּבּקֶר וּמַחֲצִיתוֹ בָּעֶרֶב. וּשְׁלֹשָׁה מָנִים יְתֵרִים שֶׁמֵּהֶם מַכְנִיס כּהֵן גָּדוֹל וְנוֹטֵל מֵהֶם מְלֹא חָפְנָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. מַחֲזִירָן לַמַּכְתֶּשֶׁת בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת דַּקָּה מִן הַדַּקָּה. וְאַחַד עָשָׂר סַמֲמָנִים הָיוּ בָהּ. וְאֵלּוּ הֵן:
א הַצֳּרִי. ב וְהַצִּפּוֹרֶן. ג וְהַחֶלְבְּנָה. ד וְהַלְּבוֹנָה - מִשְׁקַל שִׁבְעִים שִׁבְעִים מָנֶה.
ה מוֹר. ו וּקְצִיעָה. ז וְשִׁבּוֹלֶת נֵרְדְּ. ח וְכַרְכּוֹם - מִשְׁקַל שִׁשָּׁה עָשָׂר שִׁשָּׁה עָשָׂר מָנֶה.
ט קוֹשְׂטְ שְׁנֵים עָשָׂר.
י קִלּוּפָה שְׁלֹשָׁה.
יא קִנָּמוֹן תִּשְׁעָה.
בּוֹרִית כַּרְשִׁינָא תִּשְׁעָה קַבִּין. יֵין קַפְרִיסִין סְאִין תְּלָת וְקַבִּין תְּלָתָא. וְאִם לֹא מָצָא יֵין קַפְרִיסִין מֵבִיא חֲמַר חִיוָר עַתִּיק. מֶלַח סְדוֹמִית רוֹבַע. מַעֲלֶה עָשָׁן כָּל שֶׁהוּא. רִבִּי נָתָן הַבַּבְלִי אוֹמֵר: אַף כִּפַּת הַיַּרְדֵּן כָּל-שֶׁהִיא. אִם נָתַן בָּהּ דְּבַשׁ פְּסָלָהּ. וְאִם חִסֵּר אַחַת מִכָּל-סַמֲמָנֶיהָ חַיָּב מִיתָה: ‎
‎רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַצֳּרִי אֵינוֹ אֶלָּא שְׁרָף הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף. בּוֹרִית כַּרְשִׁינָא לְמָה הִיא בָאָה כְּדֵי לְשַׁפּוֹת בָּהּ אֶת הַצִּפּוֹרֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נָאָה. יֵין קַפְרִיסִין לְמָה הוּא בָא כְּדֵי לִשְׁרוֹת בּוֹ אֶת הַצִּפּוֹרֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עַזָּה. וַהֲלֹא מֵי רַגְלַיִם יָפִין לָהּ אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְנִיסִין מֵי רַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ מִפְּנֵי הַכָּבוֹד: ‎
תַּנְיָא, רִבִּי נָתָן אוֹמֵר: כְּשֶׁהוּא שׁוֹחֵק אוֹמֵר הָדֵק הֵיטֵב. הֵיטֵב הָדֵק. מִפְּנֵי שֶׁהַקּוֹל יָפֶה לַבְּשָׂמִים. פִּטְּמָהּ לַחֲצָאִין כְּשֵׁרָה. לְשָׁלִישׁ וּלְרָבִיעַ לֹא שָׁמַעְנוּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה: זֶה הַכְּלָל: אִם כְּמִדָּתָהּ כְּשֵׁרָה לַחֲצָאִין. וְאִם חִסֵּר אַחַת מִכָּל-סַמֲמָנֶיהָ חַיָּב מִיתָה: ‎
תָּנֵי בַר קַפָּרָא: אַחַת לְשִׁשִּׁים אוֹ לְשִׁבְעִים שָׁנָה הָיְתָה בָאָה שֶׁל שִׁירַיִם לַחֲצָאִין. וְעוֹד תָּנֵי בַר קַפָּרָא: אִלּוּ הָיָה נוֹתֵן בָּהּ קָרְטוֹב שֶׁל דְּבַשׁ אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רֵיחָהּ. וְלָמָּה אֵין מְעָרְבִין בָּהּ דְּבַשׁ מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה: "כִּי כָל-שְׂאר וְכָל-דְּבַשׁ לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'".


נפרק את הדברים לחלקים השונים, כדי להבין טוב יותר את הברייתות הללו. ראשית, נבחן את סממני הקטורת. ראינו כי ישנם אחד עשר סממנים, ואמרו חז"ל בהמשך הסוגיה שלנו שמספר זה הוא הלכה למשה מסיני:
 

3. תלמוד בבלי כריתות ו, ב

אמר ר' יוחנן: י"א סממנין נאמרו לו למשה בסיני. אמר רב הונא: מאי קראה? "קח לך סמים" - תרי, "נטף ושחלת וחלבנה" - הא חמשה, ו"סמים" אחריני חמשה - הא עשרה, "ולבונה זכה" חד - הא חד סרי.

הפסוקים שמהם דורשים את מספר הסממנים הללו הם הפסוקים הללו:
 

4. שמות פרק ל, פסוקים לד-לו

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה: וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ: וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם:

התורה מציינת פה, אם כן, רק ארבעה סממנים במפורש: נטף, שחלת, חלבנה ולבונה, אבל חז"ל דורשים מהריבוי של המלים שישנם בסך הכל אחד עשר סממנים. ואמנם ברשימה ראינו דברים נוספים אחרי אחד עשר הסממנים, והם: בורית כרשינא, יין קפריסין, מלח סדומית ומעלה עשן, אבל הללו אינם נמנים כחלק מהסממנים, ויש לכך גם השלכה הלכתית, כפי שמציין ה'בית יוסף':
 

5. בית יוסף אורח חיים סימן קלג

גם יש לך לדעת שמנין הי"א סמנין הם הצרי והצפורן וכו' עד קינמון ואלו הם הסמנים שנאמרו למשה מסיני ואם חיסר אחת מהם חייב מיתה, ושאר דברים אינם באים אלא לתקן מעשה הקטורת-סמנין אלו, שהרי בורית כרשינא ויין קפריסין אינם באים אלא לתקן הצפורן ומעלה עשן כדי לתקן שיהא העשן מתמר ועולה ומלח סדומית בא לשום תיקון אחר. וכיון שאינם באים אלא לתיקון, לא מנאתם תורה בכלל הסמנים. ומשמע שאפילו אם חיסרם אינו חייב כלום, שהרי אילו לא מפני הכבוד היו מביאין מי רגלים במקום יין קפריסין. וכיון שכן אפילו אם חיסרו לית ביה חיובא. ואפשר דאפילו איסורא ליכא בחיסור דברים אלו שאינם באים אלא לתיקון, אלא שמצוה מן המובחר שלא לחסרם.

גם בחשבון הכולל של של הסממנים, כל הדברים הללו לא נלקחו בחשבון, גם בגלל שהכמות שלהם היא קטנה יחסית. כך הגיעו לחשבון של 368 מנים:

הַצֳּרִי, וְהַצִּפּוֹרֶן, וְהַחֶלְבְּנָה, וְהַלְּבוֹנָה – כל אחד 70 מנה. סה"כ 280 מנה.
מוֹר, קְצִיעָה, שִׁבּוֹלֶת נֵרְדְּ, כַּרְכּוֹם – כל אחד 16 מנה. סה"כ 64 מנה. ביחד 344 מנה.
קוֹשְׂטְ – 12 מנה. ביחד 356.
קִלּוּפָה - 3 מנים. ביחד 359.
קִנָּמוֹן – 9 מנים. ביחד 368.

מכל הסממנים הללו, כאמור, רק ארבעה כתובים במפורש בתורה: נטף, שחלת, חלבנה ולבונה. הנטף הוא מה שנקרא בלשון חז"ל צרי, שהרי כתוב בהמשך שהצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף, והשחלת היא הציפורן, שהרי אונקלוס תרגם את המלה 'שחלת' מלשון 'טופרא', שהוא ציפורן (ואולי הדבר קשור לטפרים של השחל – האריה).

שאר הסממנים – מוֹר, קְצִיעָה, שִׁבּוֹלֶת נֵרְדְּ, כַּרְכּוֹם, קוֹשְׂטְ, קִלּוּפָה וקִנָּמוֹן לא כתובים בתורה בשמותם, אולי בגלל שהכמות שלהם היא מזערית ביחס לארבעת העיקריים. זו גם הסיבה לכך שרק ארבעת הראשונים מופיעים בסידור בה"א הידיעה, מכיון שהם מפורשים בפסוק. אמנם בתלמוד הבבלי הקושט מופיע עם ה"א הידיעה, אבל במקבילה שבתלמוד הירושלמי (יומא ד, ה) הוא מופיע ללא ה"א הידיעה וכתב הרב עובדיה יוסף (יבי"א ח, יא אות ו) שיש לומר זאת ללא ה"א הידיעה כיון שאינו כתוב במפורש בתורה.

ואם כבר עוסקים בקושט, מובא שם ביביע אומר שישנה מחלוקת האם יש לקרוא זאת בשי"ן שמאלית או בשי"ן ימנית, ויש שאמרו ליתר בטחון לומר גם זה וגם זה.
גם לגבי השרף – הספרדים נוהגים לומר זאת בשי"ן ימנית, והאשכנזים בשי"ן שמאלית.

מלבד כל הבשמים הללו, היה בקטורת גם נוזלים, כאמור:

בורית כרשינא – 9 קבין.
יין קפריסין – 3 סאים ו3 קבין. בכל סאה יש 6 קבין, כלומר שמדובר בסכום של 21 קבין.

מעניין לציין שבורית כרשינא מופיעה לפני יין הקפריסין, והסיבה היא, אולי בגלל שלבורית הכרשינא אין תחליף, ואילו לגבי יין הקפריסין כתוב שאין זה מחייב, ואם לא מוצאים את היין הזה מביאים כל יין לבן אחר.

אגב, יש שהסבירו את יין הקפריסין כיין שבא מקפריסין, ויש שאמרו שהכוונה ליין שמפיקים מהפרי של הצלף, שנקרא קפריסין.

שני הדברים הללו – בורית כרשינא ויין קפריסין – שניהם לא היו חלק אינטגרלי מהקטורת, אלא נועדו לתקן את הציפורן. כך אמרנו:

בּוֹרִית כַּרְשִׁינָא לְמָה הִיא בָאָה? - כְּדֵי לְשַׁפּוֹת בָּהּ אֶת הַצִּפּוֹרֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נָאָה.
יֵין קַפְרִיסִין לְמָה הוּא בָא? - כְּדֵי לִשְׁרוֹת בּוֹ אֶת הַצִּפּוֹרֶן כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עַזָּה.

משמע שהבורית משפרת את המראה של הציפורן, והיין גורם לריחו של הציפורן להיות חזק יותר. אבל מהגירסא בירושלמי ניתן היה להבין אולי אחרת:
 

6. תלמוד ירושלמי מסכת יומא פרק ד הלכה ה

תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: הצרי אינו אלא שרף של עצי קטף. בורית כרשינה למה היתה באה? שבה שפין את הצפורן מפני שהיא נאה. יין קפריסין למה היא באה? שבה שורין את הצפורן מפני שהיא עזה.

יש שרצו להבין מפה שבגלל שהציפורן היא עזה צריך להוסיף לה יין קפריסין לעדן אותה, אבל האמת היא שהבית יוסף דוחה את הפירוש הזה מפני שלגבי בורית כרשינא אי אפשר לפרש שמטרתה להפוך את הציפורן לפחות נאה, ולכן המלה 'היא' מתייחסת לבורית כרשינא שהיא נאה ומייפה את הציפורן, וכך צריך לומר גם על יין הקפריסין שבה שורין את הציפורן מפני שהיא – היין – עזה. ואמנם יין הוא לשון זכר, אבל הרי באותו משפט כתוב "שבה שורין את הצפורן" ומוכח שהם התייחסו ליין בלשון נקבה.

כעת נחזור לתחילת הברייתא. הברייתא אומרת שישנם 368 מנים בקטורת, כמניין ימות החמה, ואף מציינת כי בכל יום היו מקריבים חצי מנה בבוקר וחצי מנה בין הערביים.

ואולם, אנחנו יודעים שלוח השנה היהודי אינו עובד לפי ימות החמה אלא לפי הלבנה, ובכל ראש חודש ניסן צריך לחדש את כל קרבנות הציבור ממחצית השקל של התרומה החדשה. כלומר שהחשבון אף פעם לא היה מדוייק, ובסוף שנה פשוטה היה מצטבר עודף של קטורת שהיה צריך להידחות לשנה הבאה, אבל אסור להשתמש בו, ולכן מה שהיו עושים הוא תרגיל כזה:
 

7. תלמוד בבלי כריתות ו, א

מותר הקטרת מה היו עושין בה? היו מפרישין שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותן לאומנין בשכרן, וחוזרים ולוקחין אותה מתרומה חדשה.

כלומר שהיו נותנים לאומנים את הקטורת בתור שכר על עבודתם, ואז שוב קונים מהם את הקטורת המוכנה הזו מהכסף של השנה החדשה. זה, כמובן, לא היה מספיק לכל השנה הבאה אלא רק לאחד עשר יום, ולכן היו צריכים להכין קטורת נוספת לשנה הבאה. ואולם, המרשם להכנת הקטורת היה מאוד מדויק, ואי אפשר להכין כמות לשנה פחות אחד עשר יום, ולכן מה שקרה הוא שהקטורת היתה מצטברת מדי פעם, וכפי שנאמר בהמשך הברייתא, שאחת לששים או לשבעים שנה היתה באה של שיריים לחצאין, כלומר שהיו מכינים רק חצי מכמות הקטורת, כי החצי השני היה מהשיריים של השנים שהיו.

ואולם, הסבר זה אינו ברור, שהרי בשנים מעוברות יש בערך 384 ימים, וממילא כל הקטורת שהיתה מצטברת משלוש שנים היתה בשימוש באותה שנה מעוברת! כיצד, אם כן, הגיעו למצב שהצטברה כמות של חצי מהקטורת במשך ששים שנה?

מסבירים התוספות שהדבר קשור לשלושת המנים היתרים שמהם היה הכהן הגדול לוקח מלוא חופניו, אבל ודאי שהוא לא לקח את כל שלושת המנים, אלא רק כחמישית מהם:
 

8. תוספות מסכת כריתות דף ו עמוד ב ד"ה אחת

אחת לע"ב מפטמין לחצאין - דבכל שנה מפטמין ג' מנין יתירין הרי לע"ב שנים רי"ו מנין. ומחצית שס"ח מנין קפ"ד נשארו ל"ב מנין יתירים ובכל שנה שס"ה ורביע יום הרי ע"ב רביעית יום שהן י"ח יום הסיר אותם מל"ב מנין כי בכל יום נקטר מנה פרס בבקר ופרס בערב נשאר י"ד מנין חלקם לע"ב שנים למלא חפניו של כ"ג יגיע מלא חפניו לכל שנה קרוב לחומש מנה אבל לע' שנה לא היו יכולין לפטמו לחצאין שא"כ היו חסרים ו' מנה ולא היו יתירים אלא ח' מנים ולא היה מספיק למלוא חפניו.

החשבון של התוספות הוא כזה:

כל שנה היו 368 מנים בקטורת, אבל אורך השנה בממוצע הוא 365 ורבע, כלומר שנותרו בממוצע מכל שנה 2.75 מנים שמהם הכהן הגדול נוטל מלא חופניו. מכיון שהכהן הגדול לוקח בחפניו כל שנה בערך חמישית מנה, הרי שנותר בממוצע בכל שנה 2.55 מנה. לאחר שבעים ושתיים שנה הכמות הזו הצטברה לסך של 183.6. אך מכיון שמלוא חפניו של הכהן הגדול אינו שיעור מדויק, ניתן לומר שלאחר 72 שנה היו להם 184 מנה, שזה בדיוק חצי מהכמות שצריך לקטורת, ולכן באותה שנה היו מכינים רק חצי מכמות הקטורת.

אך לפי ההסבר הזה אי אפשר לגרוס כפי שאנחנו אומרים 'אחת לששים או לשבעים שנה', אלא 'אחת לשבעים ושתיים שנה'. ואולם, הרדב"ז מסביר זאת באופן אחר, שלפיו אפשר גם לומר שזה אחת לששים שנה – וזה אם ניקח בחשבון של הנפח גם את המלח, שאותו לא הבאנו בחשבון:
 

9. שו"ת רדב"ז (ר' דוד בן זמרה, המאה ה-16, צפת) חלק ד סימן לה

ואם תאמר והלא כל מותר הששים שנה אינו כי אם ק"פ מנה ומחצה הקטר הוא קפ"ד, כ"ש כשתסלק פרס בכל יוה"כ לחפינת כהן גדול שהם שלשים מנה לששים שנה. וי"ל שהרי היה שם מותר ס' רבעי קבין של מלח סדומית רובע לכל שנה שהרי שס"ח מנים היו מסמני הקטרת

ואולם, התוספות לא היו יכולים לפרש כך, מכיון שלדעת התוספות המלח הסדומית לא היתה חלק מסממני הקטורת, והיא הובאה רק כאשר לא היה יין קפריסין והיו מביאים יין לבן אחר:
 

10. תוספות מסכת כריתות דף ו עמוד א

מלח סדומית רובע - מפרש ר' משה כהן כלומר דאם אין לו יין קפריסין מביא במקומו חמר חיוורין ומלח סדומית לשרות בהן הצפורן אבל לא שיערב מלח בקטורת למ"ד דקטורת לא בעיא מלח ואפילו למ"ד דבעי מלח היינו דוקא בשעת הקטרה דומיא דכל העולין הטעונין מלח.

לסיום, אביא את הדיון ההלכתי האם נכון לומר פיטום הקטורת בכל יום. אחד מסידורי התפילה הקדומים, האבודרהם, כתב שנהגו לומר את פיטום הקטורת במוצאי שבתות, מכיון שחז"ל אמרו שהקטורת גורמת לעושר, על פי סמיכות הפסוקים (דברים לג, י-יא): "יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ... בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה".
 

11. ספר אבודרהם (ר' דוד אבודרהם, המאה ה-14, ספרד) סדר מוצאי שבת

כתב אבן הירחי נהגו בפרובנצא לומר אחר אלו הפסוקים אין כא-להינו ופטום הקטורת והטעם משום דתניא ביומא (כו, א) מעולם לא שנה אדם בה מפני שמְעַשֶּׁרֶת שנאמר "ישימו קטורה באפך" וסמיך ליה "ברך ה' חילו". ונשלמה פרים שפתינו למען נתעשר ונצליח בכל דרכינו.

אבל ה'בית יוסף' הביא את דברי בעל מנורת המאור שיש להיזהר מאוד באמירת פיטום הקטורת, שהרי כל המחסר אחת מכל סממניה חייב מיתה. ה'בית יוסף' עצמו דוחה את הדברים הללו וסובר שגם אם האמירה שלנו נחשבת כהכנת הקטורת, הרי שחיוב המיתה אינו על הכנת הקטורת אלא על עצם הכניסה לקודש הקדשים עם קטורת שאינה שלמה, ולכן אין סכנה באמירת פיטום הקטורת:
 

12. בית יוסף אורח חיים סימן קלג

כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שאין לומר פיטום הקטורת אלא מתוך הכתב שמא יחסר אחד מהסמנים ויהא חייב מיתה בקריאה כמו בהקטרה ואולי שמזה הטעם אין אומרים אותו במקצת מקומות אע"פ שאומרים פרשת הקרבנות, ע"כ. והם דברי ארחות חיים שכתב בשם בעל הלכות. ואני אומר אם הלכה נקבל, אבל אם לדין יש תשובה. דהא בחיסר אחד מסמניה חייב מיתה פירש רש"י חייב מיתה כי עייל ביום הכפורים דכתיב "ואל יבא בכל עת... ולא ימות... בזאת יבא אהרן" וגו' וכי מעייל קטורת שלא כהלכתה ביאה ריקנית היא וחייב מיתה ע"כ אלמא שאינו חייב מיתה מפני שחיסר אלא מפני שנכנס למקדש ללא צורך. ואפילו לדעת הרמב"ם שכתב בפ"ב מהלכות כלי המקדש (ה"ח) חיסר אחד מסמניה חייב מיתה שהרי נעשית קטורת זרה איכא למימר דטעמיה דכיון דקטורת זרה היא הוי ליה ביאה למקדש שלא לצורך. ואפילו אם תמצא לומר שאע"פ שאינו נכנס לפני לפנים אלא בהקטרה דמזבח הזהב מיחייב מיתה משום מקטיר קטורת זרה כדאשכחן בבני אהרן שנתחייבו מיתה מפני שהקטירו קטורת באש זרה איכא למימר דהיינו דוקא כשהוא מקטיר ממש אבל כשחיסר בקריאה מהי תיתי לן? ועוד, שכבר הוכחתי לעיל דהא דאם חיסר מסמניה חייב דוקא במחסר אחד מי"א סמנין הוא ודבר קל הוא ליזהר שלא יחסר שום אחד מהם בקריאתו וא"כ לא היה להם בשום מקום לימנע מלאמרו מפני טעם זה.

הרמ"א אכן כתב את הדברים שהביא ה'בית יוסף' וכתב שמהסיבה הזו נהגו לא לומר בכל יום את פיטום הקטורת וכך נוהגים עד היום המתפללים בנוסח אשכנז, שאומרים את פיטום הקטורת רק בשבתות וימים טובים:
 

13. רמ"א אורח חיים סימן קלב סעיף ב

ויש שכתבו ליזהר לומר פיטום הקטורת מתוך הכתב, ולא בעל פה, משום שהאמירה במקום ההקטרה וחיישינן שמא ידלג אחד מסממנים, ואמרינן שהוא חייב מיתה אם חסר אחת מסממניה; ולכן נהגו שלא לאומרו בחול.

את קושיותיו של ה'בית יוסף' על המנהג הזה יישב בספר 'באר שבע' מכמה ראיות שמוכיחות שחיוב המיתה אינו רק בגלל כניסה לקודש הקדשים אלא בגלל עצם הקטרת הקטורת שאינה עשויה כדין:
 

14. באר שבע (ר' יששכר בער איילנבורג, המאה ה-16, מוראביה) כריתות ו, א

חיסר אחת מכל סממניה. לאו דוקא חיסר אלא הוא הדין אי ייתר, ולא נקט חיסר אחת מכל סממניה אלא לאפוקי אם חיסר בורית כרשינה ויין קפריסין ומלח סדומית, הואיל ולאו סממנין נינהו אינו חייב מיתה, שהרי אילו לא היה מפני הכבוד היו מביאין מי רגלים במקום יין קפריסין, והוא הדין לבורית כרשינה ומלח סדומית וכפת הירדן שאינן באים אלא לתקון מעשה הקטורת. ואף על גב דאיתא בירושלמי (יומא פ"ד ה"ה) לא נתן לתוכה מלח חייב מיתה, לפי דעתי טעות סופר הוא. אבל הא ודאי אם חיסר מעלה עשן חייב מיתה אע"פ שאינו בכלל הסממנים, ואינו בא אלא כדי לתקן שיהא העשן מתמר ועולה כמקל. ולאפוקי ממה שכתב הרב מהר"י קארו ז"ל בבית יוסף בטור אורח חיים (סי' קל"ג) שאע"פ שחיסר מעלה עשן אינו חייב מיתה, ואני אומר אחר המחילה מכבוד תורתו לא כן אבי פה קדוש יאמר זה, שהרי גמרא ערוכה דידן ביומא (נג, א) וירושלמי (פ"ד ה"ה) קאמרי תרוייהו בהדיא שאם חיסר מעלה עשן חייב מיתה. ובסמוך אעתיק לשון הגמרא דידן וירושלמי, וכן פסק בהדיא הרמב"ם בסוף הלכות יום הכפורים (פ"ה הכ"ה).
חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה. פירש רש"י חייב מיתה כי עייל ביום הכיפורים דכתיב "ואל יבא בכל עת אל הקדש... ולא ימות... בזאת יבא אהרן" וגו', וכי מעייל קטורת שלא כהלכתה ביאה ריקנית היא וחייב מיתה כו'. תימה רבתי בעיני, שהרי ביומא (נג, א) תניא ומנין שנותן בה מעלה עשן שנאמר "וכסה ענן הקטורת את הכפורת", הא לא נתן בה מעלה עשן או שחסר אחת מכל סממניה חייב מיתה, ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית, אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה, רב אשי אמר אפילו תימא הזיד בזו ובזו כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלמה ואחת חסרה, אביאה לא מחייב דהא עייל ליה שלמה מהקטרה מחייב דקא מקטר קטורת חסירה. הרי קמן מבואר באר היטב דהא דתניא חסר אחת מכל סממניה חייב מיתה, לאו פירושו משום ביאה ריקנית כדפירש רש"י מדפריך הגמרא ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית, אלא פירושו משום שחיסר הקטורת ונעשית קטורת זרה, כדכתיב הקטורת דמשמע שלמה ולא חסרה, ואפילו לא נכנס לפני ולפנים אלא בהקטרה דמזבח הזהב חייב מיתה, משום מקטיר זרה ומשום ביאה ריקנית. וכן משמע בהדיא בירושלמי (יומא פ"ד ה"ה) דקאמר חיסר בה אחת מסממניה או שלא נתן לתוכה מעלה עשן וכו' חייב מיתה אמר רבי זעירא ועובר משום הכנסה יתירה, ומדקאמר ועובר משום הכנסה יתירה, משמע שרצונו לומר מלבד שחייב מיתה על שחיסר הקטורת ונעשית קטורת זרה, חייב מיתה אף משום הכנסה יתירה דהיינו ביאה ריקנית, וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בהדיא בפרק ב' מהלכות כלי המקדש (הלכה ח') שכתב וז"ל חסר אחת מסממניה חייב מיתה שהרי נעשית קטורת זרה, ובסוף הלכות יום הכפורים (פ"ה הכ"ה) כתב וז"ל חסר מן הקטורת אחת מסממניה או מעלה עשן חייב מיתה עליה שנאמר ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת, וכן חייב מיתה על ביאתו בלא מצות כו', הרי כתב בהדיא דמלבד שהוא חייב מיתה אם חיסר מן הקטורת אחת מסממניה, אע"פ שנתן בה מעלה עשן בשביל שעשה קטורת זרה, חייב מיתה נמי על ביאתו בלא מצוה, ולא כדמשמע מתוך פירוש רש"י שאינו חייב מיתה מפני שעשה קטורת זרה, אלא מפני שנכנס למקדש שלא לצורך.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר