סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 771
"אכל טמא דאיתה בציבור משוי שיריים"
מעילה ה ע"ב
מסקנת הגמ' היא, שפסולים שעשו את עבודת הזריקה, אם הם מרצים בקרבנות ציבור כטמא, חשוב זריקתם לזריקה ונעשה הדם שיריים על ידם, וכן בפסול של מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו נעשה הדם שיריים, אבל בשאר פסולים אין נעשה הדם שיריים על ידם. סוגיא זו נמצאת גם בזבחים [לד ע"א] ובחידושי רבינו חיים הלוי הלכות פסולי המוקדשין [פרק יד' הלכה ב'] ביאר בארוכה בעניין שיירי הדם שבצוואר ויעויין שם. הרמב"ם [פרק ג' הלכה ב'] מהלכות מעילה, למד מסוגיא זו נפקא מינה גדולה לענין מעילה. הרמב"ם כתב קיבלו הפסולים את הדם וזרקוהו ולאחר מכן קיבל הכשר מצוואר הבהמה וזרקו אין מועלין בבשרה. וטעמו שכיון ששאר פסולים אינם עושים את הדם שיריים נשאר הדם שבצוואר הבהמה בכשרותו, ועל כן כשבא כשר וקיבל וזרקו, יוצא הבשר מידי מעילה. וממשיך הרמב"ם אבל קיבל הטמא וזרק אף על פי שאחר כך קיבל הכשר וזרק לא היה להם שעת היתר ומועלים בו, שכיון שנעשה הדם שיריים בזריקת הטמא שוב לא מועלת לו זריקה ועל כן לא יצא הבשר מידי מעילה על ידי זריקת הכשר. (שיעורי היום) וטעם הדבר שלמרות שטמא לדידן הוא פסול חלש שהרי מרצה בקרבן ציבור לענין מעילה פוסל את שאר הדם, ואילו בשאר פסולים למרות שהם יותר חמורים [לא מרצים בקרבנות ציבור] לא נעשה הדם שיריים ואם יזרוק הכשר מהדם הנשאר ירצה. יש לומר שכאשר פסול חזק זרק נחשב כאילו לא עשה כלום ולא קלקל דומיא דנשפך הדם, או נזרק על ידי קוף, ברור שאם יחזור הכשר ויזרוק מהדם הנשאר ירצה, ואילו פסול חלש כגון טמא, נחשב לעבודה פסולה ומקלקל את שאר הדם.
