טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

פיטום הקטרת, הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה - כלך החלבנה

 

ת"ר: פיטום הקטרת, הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעים של שבעים מנה, מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר של ששה עשר מנה, הקושט שנים עשר, קילופה שלשה, וקנמון תשעה, בורית כרשינה תשעה קבין, יין קפריסין סאין תלתא קבין תלתא, אם אין לו יין קפריסין מביא חמר חיוריין עתיק, מלח סדומית רובע, מעלה עשן כל שהוא; ר' נתן אומר: אף כיפת הירדן כל שהוא. ואם נתן בה דבש פסלה. חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה. רבי שמעון אומר: הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. בורית כרשינה ששפין בה את הציפורן, כדי שתהא נאה. יין קפריסין ששורין בו את הציפורן, כדי שתהא עזה. והלא מי רגלים יפין לה, אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש" (כריתות, ו ע"א).

פירוש: תנו רבנן [שנו חכמים]: פיטום (רקיחת) הקטרת כיצד? הצרי, והציפורן, והחלבנה, והלבונה כל אחד מהם משקל שבעים של שבעים מנה (מאה דינר). מור, וקציעה, שיבולת נרד, וכרכום משקל ששה עשר של ששה עשר מנה. הקושט שנים עשר מנה, קילופה שלשה, וקנמון תשעה. בורית כרשינה תשעה קבין, יין קפריסין סאין תלתא קבין תלתא [שלושה סאים ועוד שלושה קבים, חצי סאה]. אם אין לו יין קפריסין מביא חמר חיוריין עתיק [יין לבן ישן]. מלח סדומית מביאים רובע הקב. מעלה עשן, שהוא עשב שגורם שייתמר עשן הקטורת יפה כל שהוא. ר' נתן אומר: אף כיפת הירדן כל שהוא. ואם נתן בה דבש בקטורת פסלה, שנאמר: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". ואם חיסר אחת מכל סממניה, והקטירה חייב מיתה. ר' שמעון אומר: הצרי שהוזכר לעיל אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף, ולא עץ הקטף עצמו! ועוד, בורית כרשינה שהוזכרה, אינה חלק מהסממנים, אלא ששפין (משפשפים) בה את הציפורן כדי שתהא נאה. וכן יין קפריסין שהוזכר הוא זה ששורין בו את הציפורן כדי שתהא עזה. והלא מי רגלים יפין לה לצורך זה, אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש מפני הכבוד (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ). 


שם עברי: כלך החלבנה   שם באנגלית:  Galbanum    שם מדעי:  (Ferula gummosa (synonym F. galbaniflua
  
שם נרדף במקורות: חלבנה


נושא מרכזי לעיון: לזהוי החלבנה.


שמה של החלבנה כאחד מסממני הקטורת מופיע בברייתא במסכת כריתות (ו ע"א) ובירושלמי (יומא, פ"ד ה"ה): "פיטום הקטורת הצרי והצפורן החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה וכו'". כתב הבית יוסף (אורח חיים, סי' קלג): "... ויש בין הבבלי והירושלמי חילוק בגירסא שהבבלי נראה גורס כדי שתהא נאה כדי שתהא עזה והירושלמי גורס מפני שהיא נאה מפני שהיא עזה וגירסת רבינו כתלמודא דידן". ברייתא זו נאמרת לפני תפילת שחרית ובסיומה וברבות מקהילות ישראל גם לפני תפילת מנחה. מאמץ רב הושקע במהלך הדורות בניסיון לזהות את סממני הקטורת אולם סימני השאלה לגבי רובם נותרו בעינם. 

ברשימה זו אציג את החלופות לזיהוי החלבנה, שבניגוד לרוב סממני הקטורת האחרים שניחוחם ערב, הרי שהיא בעלת ריח חריף ובשעת שריפתה הדיפה ריח רע: "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת" (כריתות, ו ע"ב). רש"י (שמות, ל ל"ד) מפרש: "וחלבנה - בשם שריחו רע וקורין לו גלבנ"א, ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו". במסר הרוחני של צירוף החלבנה מסתתרים שני רמזים לזהותה. כאמור מדובר בסממן בעל ריח רע אך ביכולתו להדגיש את ריחם של הבשמים. על תכונה זו עמד הר"ן בדרשותיו (הדרוש הראשון): "... וזהו הענין הנרמז בחלבנה הנכנסת בסמני הקטורת, כי עם היות ריח החלבנה מצד עצמה בלתי נאותה, אפשר שיהיה לה כח לעורר ולהוציא איכויות הסמים האחרים ולעורר בשמיותם".
 

זיהוי החלבנה כ"גלבנא"

החלבנה היא שרף צמיג בעל ריח לא נעים המופק מכמה מיני כלך (1) הנפוצים באירן, אפגניסטן ובטורקיה. המינים העיקריים הם כלך החלבנה ו- Ferula rubricaulis הגדלים בצפיפות על מדרונות ההרים באזורי תפוצתם. החלבנה מופרשת מבסיסי העלים וצוואר השורש של הצמח בצורת גושים שקופים למחצה או לעיתים כטיפות נפרדות בצבע חום בהיר, צהבהב או צהוב ירקרק. לחלבנה טעם מריר בעל ריח "ירוק (2)" חזק (טרפנטין) עם מעט ריח מושק. על מנת להגביר את הפרשת השרף נוהגים לבצע חתכים בשורש הצמח. לפני התקשות טיפות השרף הן בעלות גוון לבן-חלבי וייתכן ומכאן נובע השם חלבנה. גם משמעות השם הלטיני Galbanum היא חלב או גוון חלבי לבן.

סממן החלבנה היה מפורסם בעולם העתיק ונשא שמות דומים. בארמית וסורית הוא נקרא חלבניתא, בערבית חלבאן ובאירן הוא נקרא ח'לבאני. השם התגלגל מהשפות השמיות ליוונית שבה הוא נקרא chalbane וברומית galbanum. החלבנה שימשה כתרופה ומוזכרת בספרות יוון ורומי. דיוסקורידס כתב: "החלבנה מופקת ממיץ צמח הגדל בסוריה. המין המשובח דומה ללבונה, הוא נקי שמנוני, אינו מעוצה ולא מעורב עם זרעי הצמח. מזייפים אותו בגומי, בשרף ובגריסי קטניות. הוא בעל תכונות חימום וכיווץ ומשמש כתרופה חיצונית ופנימית" (3). פליניוס (Nat. Hist. xxiv. 13) כתב: "בהרי אמנוס שבסוריה גדלה החלבנה הקרויה גם stagonitis על שם השיח עליו היא מצויה. היא משמשת כתרופה. מחירה שלושה דינרים הליברה (כ-327 גרם)" (4). כאמור, בעת העתיקה גידלו את כלך הלבונה גם בסוריה אך כיום הרי אמנוס נכללים בטורקיה ולכן אין מוצאים את צמח זה בסוריה. החלבנה משמשת כתרופה גם ברפואה המודרנית אך שימוש זה הולך ומצטמצם. היא גם משמשת לעיתים כמרכיב בכמה מיני בשמים והכנסתה לתעשיית הבשמים נחשבת כמקור ל"משפחת" הבשמים בעלי הריח ה"ירוק".

 

תמונה 1. כלך החלבנה       מקור:  Franz Eugen Köhler, Köhler's Medizinal-Pflanzen		תמונה 2. כלך מצוי

זיהוי החלבנה כ"מאיעה"

כאמור, יש המזהים את החלבנה עם ה"מאיעה" שהוא שרף צמיגי בצבע חום המופק מהעץ "ליקוידמבר מזרחי" (מסטיק מתוק מזרחי Liquidambar orientalis) (תמונות 3-4). עץ זה גדל בסמוך לנחלים ושטחים מוצפים במזרח הים התיכון (דרום מערב טורקיה, באיים רודוס וקפריסין ובצפון סוריה). העץ נשיר וגובהו 6-10 מ' בעל עלים דמויי כף יד. את השרף מפיקים בכמה שיטות: א. על ידי פציעת הקליפה הפנימית ואיסוף השרף הניגר. ב. מיצוי מחתיכות של קליפת העץ על ידי כבישה. ג. בישול הקליפה הפנימית עד יציאת השרף והשקעתו בתחתית הכלי. השרף ושמן המזוקק ממנו משמשים בעיקר ברפואה המסורתית. הקושי בזיהוי זה הוא בכך שריח השרף מתקתק ונעים ואיננו מתאים לתאור הגמרא על ריחה הרע של החלבנה. 
 

תמונה 3. ליקוידאמבר מזרחי  מקור:  Franz Eugen Köhler, Köhler's Medizinal-Pflanzen		תמונה 4. ליקוידאמבר מזרחי         צילם: Aroche

 

---

(1) הכלך הוא סוג במשפחת הסוככיים. על אחד מהמינים שגם הוא בעל שרף חריף כתבתי במאמר "הלעיטה חלתית טריפה". בארץ נפוץ המין כלך מצוי (תמונה 2). 
(2) משפחת בשמים בעלי ריח "עלים ירוקים". 
(3) על פי י. פליקס, עולם הצומח המקראי, עמ' 276.
(4) שם.

מקורות עיקריים:

רבי אברהם פורטלאונה, שלטי הגיבורים בהוצאת "כולל בית הבחירה", מכון שלמה אומן ומכון ירושלים. פרק פ"א.
ז. עמר, "ספר הקטורת", עמ' 82-85.

לעיון נוסף:

כלך מצוי באתר "צמח השדה"

 

  
כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.