תמורה או מתנה
תמורה כט ע"א
"דשקלה אגרא חדא, ויהיב לה מאה, דכולהו מכח אתנן קאתי".
פירש רש"י:
"והוא לא התנה לה אלא חד ונתן לה ב', וקמ"ל דאתנן ריבה לה וכולהו אתנן נינהו".
כלומר, שגם המתנות שריבה לה אחר כך, סוף סוף לא נתנן לה אלא כהוקרה על הנאתו. וכמו שאמרו במסכת גיטין דף נ ע"ב: "אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה מתנה".
דומה לזה כתב הבית יוסף בחושן משפט סוף סימן לז:
"מי שהוא טוען לאחד מהבעלי דינים ואמר לו אין רצוני לקצוץ לי שום שכר ממך אם תזכה יעמוד בך אם תרצה לתת לי שום דבר אי הוי נוגע בעדות, עיין בסוף תרומת הדשן (סי' שנד). ולי נראה דפשיטא דנוגע בעדות הוי, שהדבר ודאי שישלם לו...".
אמנם אמר רב יהודה אמר שמואל במסכת בבא מציעא דף עה ע"א:
"תלמידי חכמים מותרים ללוות זה מזה ברבית. מאי טעמא - מידע ידעי דרבית אסורה, ומתנה הוא דיהבו אהדדי".
ובלשון הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה ד, ט:
"תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ונתן לו יתר על מה שהלוה ממנו הרי זה מותר, שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה שהרי הן יודעין חומר איסור הרבית".
וקשה, למה לא נאמר שגם בזה אין כאן אלא הערמה, וכל המותר שנתן אינו אלא משום הנאתו?
אלא שדקדק הרמב"ם לבאר שתלמידי חכמים יודעין חומר איסור הרבית, ושרק משום כך לא נתן לו אלא מתנה. וכתב בספר התרומות (ח"ג שער מו ח"ד סי' ב; הובא בב"י יו"ד קס אות יז) שמדקדוק דברי הגמרא עולה שצריך שיהיו דוקא שניהם תלמידי חכמים, הלוה והמלוה. מעתה מבואר, הלא חזינן באתנן שגם הבועל וגם הזונה אינם יודעין באמת מהו חומר איסור זנות.
