הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטוי: "תנא קמיה"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
תמורה כט ע"א
אמר רבא בר רב אדא אמר רב יצחק: אין מוקצה אסור אלא עד שיעבדו. עולא א"ר יוחנן: עד שימסרוהו לכומרי עבודת כוכבים, בהא אמר רבי יוחנן: עד שיאכילוהו כרשיני עבודת כוכבים.
אמר ליה רבי אבא לבהא: מפלגיתו אתון אעולא? א"ל: לא, עולא נמי כי קאמר - הוא דשפי ליה כרשיני עבודת כוכבים.
א"ר אבא: ידע בהא לשנויי שמעתא, ואי לא דסליק התם - לא הוה ידע, דארץ ישראל גרמה ליה.
אמר ליה רב יצחק: בהא מיכן ומיכן הוה.
דתני רב חנניא טריטאה קמיה דר' יוחנן: אין מוקצה אסור אלא עד שיעשו בו מעשה; הוא תני לה, והדר אמר לה: מאי מעשה - עד שיגזז ויעבדו בו.
מבנה הסוגיה:
1.
רבי יוחנן חולק על רב יצחק. וגם בדברי רבי יוחנן עצמו נחלקו שני אמוראים [עולא ו"בהא"].
2.
מובאת דעת אמורא נוסף בשם רבי יוחנן. דעה זהה לדעת רב יצחק. זאת אומרת, שלפי האמורא "רב חנניא טריטאה" רבי יוחנן מסכים לדעת רב יצחק.
3.
רב חנניא לא רק מסר את דברי רבי יוחנן אלא גם הסביר אותם, שהמעשה שהתכוון רבי יוחנן הוא דווקא גזיזת השיער.
4.
רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק ד הלכה ד:
מאימתי תפסל הבהמה או העוף משום מוקצה משיעשו בהן הכומרים מעשה, כגון שיגזזו אותה או יעבדו בה לשם עבודה זרה אבל בדברים אינו נעשה מוקצה שאין הקדש לע"ז.
השגת הראב"ד:
משום מוקצה. א"א יש בספרים שלנו נוסחא אחרינא אין מוקצה אסור אלא עד שעה שיגוזו או שיעבדו בו כלום דמשעה שיגוזו אותו כבר בטלה הקצאתו וחללוהו ולעולם בהקצאתו לא בעינן מעשה הואיל והקצה את גופו להיות ע"ז.
5.
כסף משנה הלכות איסורי מזבח פרק ד הלכה ד:
מאימתי תפסל הבהמה או העוף וכו'. בתמורה בפרק כל האסורים (דף כ"ט) אמר רב יצחק אין מוקצה אסור עד שיעבדו ופירש"י עד שיעבדו בו שום עבודה לצורך עבודה זרה או משיכת קרון או שום דבר אבל מקמי הכי לא מיתסרי. וכתב הראב"ד יש בספרים שלנו נוסחא אחרינא וכו' ונוסחא זו שכתב הראב"ד רש"י הזכירה גם כן ודברי רבינו כנוסחא האחרת והתוס' מכריע כדברי רבינו
ומכל מקום קשיא לי על רבינו למה פסק כרב יצחק כיון דפליגי עליה דאמרי' עלה עולא אמר רבי יוחנן עד שימסרוהו למשרתי עבודה זרה בהא +בהא שם חכם+ אמר רבי יוחנן עד שיאכילוהו כרשיני עבודה זרה אמר ליה רבי אבא לבהא מפלגיתו אתון אעולא אמר ליה לא עולא נמי כי קאמר הוא דספי ליה כרשיני עבודה זרה ומאחר דרבי יוחנן פליג אדרב יצחק הוה ליה למיפסק כרבי יוחנן
עיקר קושייתו של ה"כסף משנה" היא: מדוע הרמב"ם פסק כרב יצחק ולא כרבי יוחנן [שרבי יוחנן פסק שדווקא עד שיאכילוהו כרשיני עבודת כוכבים ולא שום עבודה אחרת].
5.1
המשך דבריו:
ויש לומר דבתר הכי אמרי' תני רב חנניה טריטאה קמיה דרבי יוחנן אין מוקצה אסור אלא עד שיעשו בו מעשה הוא תני ליה והדר אמר לה מאי מעשה עד שיגוזו ויעבדו בו וכיון דרב יצחק אתי כתני קמיה דרבי יוחנן פסק הכי ולא חש לעולא ולבהא
תשובת ה"כסף משנה": בסוף הקטע בגמרא הובאה דעת רב חנניה [או: "חנניא"] והוא פרש את רבי יוחנן שכבר משעת גזיזת הבהמה נחשב כמעשה של מוקצה לעבודה זרה – וזה כדעת רב יצחק. לפי דבריו יוצא שהפסק כרב יצחק למעשה מתאים גם לדעת רבי יוחנן.
5.2
אבל יש להקשות: הרי שני האמוראים האחרים [עולא ו"בהא"] מסרו דבר אחר בשם רבי יוחנן והלכה צריכה להיות כמותם [נגד רב חנניה] אודות דעת רבי יוחנן – שהוא כן חולק על רב יצחק. הקושיה מתבססת על ההנחה שהלכה כרבים גם בשאלה של בירור מסירת הדברים בשם הרב [שלושת האמוראים בסוגיה הם תלמידי רבי יוחנן].
5.3
ולכן – כנראה - ה"כסף משנה" ממשיך:
ועוד דהא דתני קמיה דר' יוחנן ברייתא היא בתוספתא פרק ששי ואיכא למימר דבתר דאמר רבי יוחנן לדעולא ולדבהא שמעה להאי ברייתא הדר ביה ומשום הכי שתיק כי תנא קמיה דקבלה מיניה:
בקטע הנ"ל יש כנראה הסבר אחד ולא שניים [שלכאורה כך משמע מהלשון]. דברי רב חנניה הם מלשון ברייתא בתוספתא, וכנראה רבי יוחנן שמע מתלמידו את התוספתא [או אולי לא שמע מתלמידו אלא מכח עצמו] ואז רבי יוחנן חזר בו מהדברים שאמר לעולא ול"בהא" והסכים לברייתא שהובאה על ידי רב חנניה, וממילא דעתו כרב יצחק – ולכן כך פסק הרמב"ם.
5.3.1
מדברי ה"כסף משנה" משתמע עיקרון חשוב בלשון הגמרא. כאשר הגמרא "מספרת" על אמורא שהוא "תנא קמיה דרב..." משמע שרבו הסכים לדבריו. ובסוגייתנו מעניין שהתלמיד לא רק "גילה" לרבו על הברייתא, אלא שהוא – התלמיד – הסביר [כנראה מכח עצמו] את הברייתא בפני רבו. כלומר הביטוי "תני" ו"תנא קמיה" משמעותו: הוא שנה ברייתא וגם הסביר אותה.
