סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 769
"שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור, דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות"
כריתות יב ע"ב
ואמנם התוס' ישנים ד"ה "לא" הביאו הוראה למעשה שעדים שלא נתכוונו להעיד, אין בעדותם כלום כאשר באים אחר זמן להעיד בבי"ד. אבל הרא"ש בשיטמ"ק אות ד' הקשה שלא יתכן כך לפרש שהרי רוב עדויות אינן צריכות יחוד עדים ולא כוונת עדות בשעת ראית הדבר, א"צ לומר לעדים אתם עדי רק אם מודה לפלוני שחייב לו כסף בזה צריך להודות בפני עדים לומר להם אתם עדי אבל בשאר העדויות אם הם ראו את הדבר אפי' בלי כוונה להעיד, בוודאי שהם יכולים להעיד, ומדוע שיהיו פטורים מקרבן שבועת העדות משום שהם אומרים לא נתכוונו להעיד? גם אם הם לא התכוונו יכולים הם לבוא ולהעיד ואם הם הכחישו בשבועה שהם לא יודעים עדות מדוע שלא יתחייבו קרבן שבועת העדות, כך שואל הרא"ש ונשאר בצ"ע. ואמנם להלכה נפסק גם בהרמב"ם וגם בשו"ע: בהרמב"ם בפרק ה' מהלכות עדות הלכה ה', ובשו"ע חו"מ סימן ל"ו סעיף א' "ואם היו כל העדים כשרים אחד שנתכוון להעיד ואחד שלא נתכוון להעיד וראה הדבר וכיוון עדותו חותכין הדין על פי עדותו" בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות. ואמנם הגר"א בבה"ג שם בחו"מ ס"ק ה' שואל: שבכריתות דף יב: לא משמע כן, אבל כך נפסק להל' בהרמב"ם ובשו"ע. והשפ"א רוצה לתרץ את דברי הגמ' שכוונת הגמ' שכאשר הוא אומר לא נתכוונתי לעדות זה רק לגבי חיוב קרבן שבועת העדות רק בזה הוא יכול לפטור את עצמו כשאומר לא נתכוונתי, כי לגבי חיוב קרבן שבועת העדות כתוב: "והוא עד" משמע שיזמינו אותו להיות עד, או שעכ"פ בשעה שהוא ראה את המעשה הוא התכוון להיות עד, אבל אין להוכיח מכאן שאם הוא לא התכוון בשעת ראית המעשה, הוא לא נעשה עד, אמנם הוא כן נעשה עד אבל א"א לחייב אותו אם הוא לא בא להעיד, קרבן שבועת העדות.
בתשובות חת"ס (חאה"ע סי' ק' ) מפרש בדברי התו"י שאין כוונתם לומר שנפסול את שראה מעשה בלי כוונה להעיד, אלא הכוונה שמי ששמע או ראה עדות בלי שהתכוון להיות עד בדבר, אם הוא בא אחרי זמן להעיד מן הראוי שלא נקבל אותו משום שיש לחשוש שהוא שכח את המעשה שהוא מעיד עליו כיון שלא היה בדעתו לכוון ולהיות עד בדבר, קיים חשש ששכח את פרטי המעשה, והחת"ס אומר שכך מדוקדק בלש' התו"י שנקטו בדבריהם שאין בעדותם כלום "אם באים אחר זמן להעיד בבי"ד" משמע שרק אם לאחר זמן הם באים אז אינם נאמנים, אבל אם הם מיד לאחר ראית המעשה יבואו להעיד באופן שאין לנו לחשוש ששכחו מה שראו ודאי שהם נאמנים להיות עדים אפי' אם הם לא נתכוונו להעיד. וא"כ גם לדעת תו"י יוצא לפי דעת החת"ס שהם כשרים כדעת הרמב"ם והשו"ע.
(יד כהן)
