הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "חזקיה ורבי יוחנן"; "דעה יחידה במשנה"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
תמורה יז ע"א
ר' יוסי בר' יהודה אומר: עשה שוגג כמזיד בתמורה, ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין. ר' אלעזר אומר: הכלאי', והטרפה, והיוצא דופן, וטומטום ואנדרוגינוס - לא קדושין ולא מקדישין.
גמ'. מ"ט דר' יוסי בר' יהודה? אמר קרא: יהיה קודש - לרבות שוגג כמזיד. ה"ד שוגג כמזיד? אמר חזקיה: כסבור שהוא מותר להמיר, גבי תמורה - לקי, גבי קדשי' - לא לקי. [לישנא אחרינא: גבי תמורה - קדיש, גבי קדשים - לא קדיש].
ר"ל ור' יוחנן אמרי: כסבור לומר תמורת עולה, ואמר תמורת שלמים (לישנא אחרינא), גבי תמורת שלמים - קדיש, גבי קדשים - לא קדיש. [ל"א], כסבור לומר שחור ואמר לבן, גבי תמורה - לקי, גבי קדשים - לא לקי. ר' יוחנן אמר: באומר תצא זו ותיכנס זו, גבי קדשים (באומר) שנולד בהם מום נאכלין בלא פדיון - לא לקי, גבי תמורה - לקי. רב ששת אמר: באומר אכנס לבית זה ואקדיש ואמיר מדעתי, ונכנס והמיר והקדיש שלא מדעתו, גבי תמורה - לקי, גבי קדשים - לא לקי.
1.
במשנה מוזכר דין שאומר רבי יוסי בן רבי יהודה [בן דורו של רבי יהודה הנשיא], שבדין תמורה דינו של "שוגג" זהה לדינו של "מזיד".
הגמרא לומדת זאת מפסוק.
2.
בסוגיית הגמרא דנים האמוראים השונים באיזה מקרה בדיוק מדובר על "שוגג" בתמורה ש"תופס", ואילו בקדשים אין דינו של שוגג כדינו של מזיד. בכל אופן ברור שכל הדיון בסוגיה הוא על דינו של רבי יוסי ברבי יהודה במשנה.
3.
רמב"ם הלכות תמורה פרק א הלכה ב:
אחד הממיר בזדון או שהמיר בשגגה הרי זה עושה תמורה ולוקה,
כיצד המתכוין לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי ואמר הרי זו תמורת שלמים שיש לי, הרי זו תמורה ולוקה,
אבל אם דימה שמותר להמיר והמיר, או שאמר אכנס לבית זה ואמיר מדעתי
ונכנס ושכח והמיר שלא מדעתו הרי זו תמורה ואינו לוקה עליה.
השגת הראב"ד:
אבל אם דימה שמותר להמיר והמיר וכו'. א"א בפירוש אמרו בגמרא כסבור שמותר להמיר והמיר גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי ופירושו הגוזז והעובד באותה תמורה לוקה אבל בקדשים אינו לוקה מפני שהוא הקדש טעות וכן כל הענין שנתפרש בגמרא על אותה פסקא עשה שוגג כמזיד בתמורה וכו' על זה הדרך מתפרשים.
השגת הראב"ד:
ונכנס ושכח והמיר וכו'. א"א אין כאן שכחה לפי ענין הגמרא אלא טעה שטעה באותו בית סבר שהוא הבית שאמר אכנס בו ואקדיש ואמיר זהו הקדש טעות וגבי תמורה קדוש.
הרמב"ם בפתיחת ההלכה כבר קובע את דינו של רבי יוסי ברבי יהודה במשנה: שאם המיר בשוגג דינו שוה לממיר במזיד – גם התמורה תופסת וגם נענש בעונש מלקות. זהו המקרה היחידי בהלכה שיש עונש מלקות על מעשה בשגגה. [ובזה דנים הפרשנים בהרחבה].
4.
נשאלת השאלה: יש שיטות שסוברות, שאם תנא מוזכר במשנה כאומר הלכה מסויימת הרי שההנחה היא שחכמים חולקים עליו [למרות שאין במשנה איזכור לדעה חולקת], אם כן, מדוע נפסקה ההלכה כדעת רבי יוסי ברבי יהודה – שהיא דעת יחיד?
5.
כסף משנה הלכות תמורה פרק א הלכה ב:
אחד הממיר בזדון או שהמיר בשגגה. משנה בפ"ב דתמורה דף ט"ז:) ר"י בר יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה וכתב רבינו בפירוש המשנה והלכה כרבי יוסי דאין חולק עליו.
ואני אומר אפילו אם היה נמצא מי שחולק עליו הלכתא כוותיה דר"י בר יהודה מדאיפליגו אמוראי אליביה
ועוד דאמרינן בפ"ק (תמורה דף י"ג) גבי הא דתנן ר' יהודה אומר הולד עושה תמורה ורבנן (יהיה) לרבות שוגג כמזיד אלמא רבנן הכי סבירא להו.
ה"כסף משנה" מביא את דברי הרמב"ם עצמו בפירוש המשניות, שמסביר שאין אף תנא שחולק על רבי יוסי ברבי יהודה ולכן פשוט שהלכה כמותו. לפי זה יוצא אפוא שהרמב"ם לא מקבל את הכלל שהזכרנו לעיל בסעיף 4.
6.
וה"כסף משנה" ממשיך שגם אם היה תנא שחולק על רבי יוסי בכל אופן הלכה כמותו [כנראה אפילו אם החולק עליו לא היה יחיד אלא "חכמים" – רבים].
6.1
יוצא אפוא – כנראה – שה"כסף משנה" עצמו כן מקבל את הכלל שבסעיף 4 – אם מוזכר תנא במשנה באופן סתמי הרי שההנחה היא שיש דעה [או דעת רבים] שחולקת עליו. ומדוע באמת הלכה כרבי יוסי?
6.2
ההסבר הוא, מכיון שכל האמוראים בסוגיה דנים על דינו של רבי יוסי – מוכח שהלכה כמותו. מתאים לכלל "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה" - סימן שכך הלכה.
6.3
וה"כסף משנה" מביא נימוק נוסף לפסיקת הרמב"ם דווקא כרבי יוסי ברבי יהודה, מדף יג, שם אומרת הגמרא במפורש ש"רבנן" סוברים ששוגג כמזיד – מוכח שיש חכמים שסוברים כדעת רבי יוסי ברבי יהודה [למרות שאינם מוזכרים במשנתנו].
6.3.1
נימוק זה כנראה לא מקבל את הכללים שעומדים בבסיס שני ההסברים הקודמים. הוא לא מקבל את העיקרון שכאשר תנא מסויים מוזכר במשנה ללא מחלוקת אזי ברור שיש מי שחולק עליו. וכן לא מקבל את הכלל שהלכה כאותה דעה שהגמרא דנה אודותיו ["מדשקיל וטרי אליביה" - האמנם?].
6.4
לכן היה זקוק ה"כסף משנה" להסבר השלישי שלו:
ומ"ש כיצד המתכוין לומר ה"ז תמורת עולה שיש לי וכו' עד ואינו לוקה עליה. שם ה"ד שוגג כמזיד אמר חזקיה כסבור שהוא מותר להמיר (גבי תמורה לקי) גבי קדשים לא לקי ר"ל ור"י אמרי כסבור לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים. ל"א גבי תמורה קדיש גבי קדשים לא קדיש כסבור לומר שחור ואמר לבן גמי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי ר"י אומר באומר תצא זו ותכנס זו גבי קדשים כאומר שנולד בהם מום נאכלים בלא פדיון גבי תמורה לקי רב ששת אמר באומר אכנס לבית זה ואקדיש ואמיר מדעתי ונכנס והמיר והקדיש שלא מדעתו גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי.
ופירש"י גבי תמורה לקי דרבי ביה קרא יהיה שוגג כמזיד
גבי קדשים לא לקי דלא מצינו מלקות אלא במזיד ובהתראה.
כסבור לומר שור שחור שיצא מבית זה תחלה יהא תמורה תחת זה ויצא מפיו שור לבן גבי תמורה קדיש ולקי דהא גלי ביה קרא
גבי קדשים אם בעל מום הוא למזבח לא לקי דהא לא קדיש דהקדש טעות אינו הקדש. תצא זו ותכנס זו ואותה של הקדש תמימה היא ולא נפקא לחולין אלא תופסת זו בקדושתה והויא תמורה והוא סבור שתצא לחולין כבעל מום ולא להמיר נתכוון ואפילו הכי לקי וגבי קדשים נמי דומיא דהאי שהיה יודע שהקדשים אסורים לזרים אבל סבור הוא דהיכא דנפל בהם מום נאכלין בלא פדיון והיינו דומיא דהאי שהיה יודע שהתמורה אסורה אבל בכה"ג דסבר דמותר לא אמר יותר ונכנס והקדיש והמיר שלא מדעתו שבעל מחשבות הוא ולא היה יודע מה היה אומר בתמורה קדש ולקי דגלי קרא שוגג כמזיד בקדשים לא קדיש ואי איכא בעל מום למזבח לא לקי דהא לא קדיש דהקדש טעות הוא עכ"ל.
ומשמע דכל הני אמוראי לא פליגי לענין שהיא תמורה דכל חד מהני הויא תמורה מיהו לענין מלקות משמע ליה לרבינו דאע"ג דבמתכוין לומר ה"ז תמורת עולה שיש לי ואמר תמורת שלמים לוקה משום דנתכוין להמיר אבל כסבור מותר להמיר אינו בדין שילקה דהוי כאנוס ובהא פליגי ר"י ור"ל עליה דחזקיה וכן בההיא דרב ששת כיון דהמיר שלא מדעתו הוי כאנוס ואינו לוקה. ויש לתמוה למה השמיט רבינו ההוא דאמר ר' יוחנן באומר תצא זו ותכנס זו:
ה"כסף משנה" מסביר שכל האמוראים שדנים בסוגיה מסכימים, שבכל המקרים המוזכרים בסוגיה חלה התמורה, והמחלוקת היא רק לגבי חיוב מלקות: רבי יוחנן וריש לקיש [האומר מותר – אינו לוקה] חולקים על חזקיה [האומר מותר – לוקה]. והרמב"ם פסק כרבי יוחנן וריש לקיש.
7.
חזקיה היה רבו של רבי יוחנן [ואף יש אומרים שהיה במעמד של "תנא"] בכל אופן פעמים רבות ההלכה דווקא כרבי יוחנן נגד רבו – חזקיה, ובסוגייתנו שגם ריש לקיש מצטרף לדעת רבי יוחנן נראה שיש כאן "רבים" מול יחיד – והלכה כרבים.
8.
ונראה להוסיף: הגמרא מביאה את דברי רבי יוחנן וריש לקיש ביחד "ריש לקיש ורבי יוחנן אמרי" [דומה לביטוי בש"ס "... דאמרי תרוייהו"] – בא ללמד שלא מדובר "רק" בצירוף מקרי של דעת שני חכמים, אלא יש כאן "אמירה" של "עורך הגמרא", שיש לצירוף שתי הדעות "משקל עודף" – וכך הלכה, אף שחולקים על רבם – חזקיה
8.1
הערה:
"ריש לקיש ורבי יוחנן אמרי" [בלי סיומת של "תרוייהו"] - מופע יחידאי בש"ס.
"רבי יוחנן וריש לקיש אמרי" [בלי סיומת של "תרוייהו"] - מופע יחידאי בש"ס..
"רב נחמן ורבי יוחנן אמרי" [בלי סיומת של "תרוייהו"] - 6 מופעים בש"ס
9.
בסוגייתנו ה"לחם משנה" חולק על ה"כסף משנה" ואומר, שהרמב"ם הכריע בשני העניינים - אם התמורה חלה ואם חייב מלקות - מספק בלבד: חלה התמורה מספק לחומרא, ולא חייב מלקות – מספק לקולא.
