סקר
בעקבות מסכת שקלים - האם תרצה ללמוד עוד מסכת מהתלמוד הירושלמי?





 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשצ"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת ערכין
דף טז ע"א

 

אימתי מותר לספר בשבחם של אחרים או שבח רבו ואימתי אסור?

 

תני רב דימי אחוה דרב ספרא, לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו וכו' (טז ע"א). וברש"י: "שכשהוא מספר בטובתו יותר מדאי, הוא עצמו אומר חוץ ממדה רעה זו שבו, או אחרים שומעין - שזה משבחו, ואומרים הלא מדת כך וכך בידו".

במס' בבא בתרא (קסד:) מסופר בגמרא סיפור מענין זה: "ההוא [שטר] מקושר דאתא לקמיה דרבי, ואמר רבי, אין זמן בזה. א"ל ר' שמעון ב"ר לרבי, שמא בין קשריו מובלע וכו', הדר חזא ביה רבי בבישות, א"ל לאו אנא כתבתיה, ר' יהודה חייטא כתביה, א"ל כלך מלשון הרע הזה. זימנין הוה יתיב קמיה (-ר' שמעון בנו של רבי לפני אביו) וקא פסיק סידרא בספר תהלים, אמר רבי כמה מיושר כתב זה, א"ל לאו אנא כתבתיה, יהודה חייטא כתביה, א"ל כלך מלשון הרע הזה". ומקשה הגמ': "בשלמא התם (-הסיפור הראשון) איכא לשון הרע (-שלא נכתב כדין), אלא הכא (-שהרבה בשבחו על יופי הכתב) מאי לשון הרע איכא. משום דרב דימי, דתני רב דימי אחוה דרב ספרא, לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו".

הנה, הראשונים (עי' רמב"ם הל' דעות פ"ד ה"ז; שע"ת לרבינו יונה שער שלישי אות רכו, ועוד) כללו דין זה בכלל הדברים שהם אבק לשון הרע. ויש לדון בדין זה, שהרי כבר העירו הראשונים שיש בו סתירה ממס' אבות (פ"ב מ"ח): "חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי... הוא היה מונה שבחן", וכן אמרו במס' מגלה (כה:): "האי מאן דשפיר שומעניה שרי לשבוחיה, ומאן דשבחיה ינוחו לו ברכות על ראשו", ואם יש בסיפור שבחם משום אבק לשה"ר, הרי צריך להתרחק מכך.

ומדברי רש"י בסוגייתנו מבואר, שהאיסור הוא רק כשמספר בשבח חבירו יותר מדאי (וכ"כ עוד ראשונים: הרי"ף בפרק במה מדליקין, והרשב"ם והר"ן ב"ב שם, ועוד), כי רק אז אפשר שיבא לידי סיפור בגנותו, אבל כשאין מרבים כ"כ בשבח, אין מקום לחשש זה. והעיר על כך המג"א (סי' קנו) מסיפור יהודה חייטא הנז', שרבי שמעון ברבי גם לא סיפר הרבה בשבחו (ועי' מה שיישב בזה החיד"א בספריו 'רוח חיים' דרוש ט וטו; 'ראש דוד' פר' כי תבא ששני הסיפורים של יהודה חייטא היו בזה אחר זה דבאופן כזה יש מקום לחשש שמא יבא לידי גנותו וכו', יעו"ש. וכ"ה בחי' אגדות למהר"ל ב"ב שם).

בדברי הרמב"ם (שם) מצינו הגבלה אחרת בדין זה, וז"ל: "וכל המספר בטובת חבירו בפני שונאיו, הרי זה אבק לשון הרע, שזה גורם להם שיספרו בגנותו", משמע שבפני אוהביו מותר (וכ"כ הסמ"ג ל"ת מצוה ט). ועל כך אפשר גם להעיר מהגמרא בב"ב הנ"ל, וכי עמדו שם שונאיו של יהודה חייטא (עי' מג"א שם; פר"ח על הרמב"ם שם; מנ"ח רלו אות א ועוד). אמנם - דברי תורה הם עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, ובדברי הרמב"ם במקום אחר מתורצת הערה זו, כי על המשנה (אבות פ"א מי"ז): "וכל המרבה דברים מביא חטא" כתב הרמב"ם (בפיה"מ): "וכבר שבח חכם מן המתחכמים כתיבת הסופר, שהראה לו במעמד גדול, וגנה הרב מעשה המשבח כתיבת הסופר ההוא, ואמר לו כלך מלשון הרע, כלומר, שאתה מסבב גנות בשבחך אותו בתוך ההמון, שמהם מי שיאהבהו ומהם מי שישנאהו, ויצטרך שונאו כשישמע שבחיו לזכור מומיו ורעותיו...", הרי מבואר שאותו הסיפור היה בתוך ההמון, מציאות שיש מקום לחשוש שנמצא שם שונא, ולכן אמר: "כלך מלשון הרע הזה" (וכ"כ ביד רמ"ה ב"ב שם; ועי' מש"כ החיד"א בספריו שם, ובשו"ת טוב עין סי' יח).

השיטה מקובצת (ב"ב שם) הביא בשם שיטה לא נודעת למי: "לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו. ונראה לי, באדם שמקצת מעשיו מתוקנים ומקצתם לא איירי, א"נ, אפילו במי שרוב מעשיו מתוקנים קאמר שלא יספר יותר מדאי בשבחו". כיו"ב כתב המהר"ל (חי' אגדות כאן): "... והא דאמרינן (עירובין יח:) אומרין מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, היינו שמספר בשבח של ת"ח... לא אמרינן שמא יבא השומע לספר בגנותו, כי סתם ת"ח אין מדברים בגנותו, שאין חושדים אותו, כמו שאמרו (ברכות יט.) אם ראית ת"ח עובר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שודאי עשה תשובה. אבל כאן שמספר בשבח חבירו קאמר, ואסור לספר בשבחו שמא יבא לספר בגנותו. א"נ התם במופלג איירי ומוחזק ביראת שמים הרבה, אמרינן אומרין מקצת שבחו בפניו וכולו שלא לפניו".

המהרש"ל (בביאוריו על הסמ"ג) דייק מלשון הרמב"ם שכתב: "וכל המספר בטובת חבירו... הרי זה אבק לשון הרע", דמשמע "אבל בטובת רבו לית לן בה, דהכל יודעים שכל תלמיד מחוייב לספר בשבחו של רבו, ואין בו קנאה". והעיר עליו הגאון החיד"א (רוח חיים שם): "לקוצר דעתי הוא הדין רבו, אם הוא בפני שונאיו של רבו - לדעת הר"מ והסמ"ג אסור, שהשונאים יספרו בגנותו, וגם להרי"ף ורש"י - אם יותר מדאי יבואו אחרים להזכיר גנותו, והיכן דין זה - שהתלמיד חייב לספר בשבח רבו, ובפרט יותר מדאי".

לסיום יש להביא דברי החת"ס (בשו"ת ח"ו סי' נט) בענינים אלו, וז"ל: "...נלע"ד, דצריך לשום לב... הא לספר בשבח הצדיקים הוא מצוה גדולה, וא"כ אמאי ניחוש נבוא ליד גנותו, הא מצוה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלי, ואמאי לא יהיה המספר בשבחו בטוח מלבוא לידי גנותו... על כן נ"ל, דוקא התם דאוקמיה במילי דעלמא - בשבח יופי הכתיבה, דאמר יהודה חייטא כתביה, בהא חשש רבי ללה"ר שיבוא לידי גנותו, אבל אה"נ אם ישבח את הצדיק בצדקתו וחכמתו, כמו שהיו רגילים חז"ל: 'משבח ליה ר' פלוני לר' פלוני דאדם גדול הוא', כיון דמצוה הוא מגינות היא עליו שלא יבוא לספר בגנותו, והן הנה דברי הש"ס: 'האי מאן דשפיר שמעניה שרי לשבוחיה', ולא חיישינן שיבוא לידי גנותו, והטעם דהרי לא יאונה לו כל און משום דינוחו לו ברכות על ראשו".

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר