סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית – שקמה

 

"ג' בתולות הן: בתולת אדם, בתולת קרקע, בתולת שקמה. בתולת אדם כל זמן שלא נבעלה, נפקא מינה לכהן גדול, אי נמי לכתובתה מאתים. בתולת קרקע כל זמן שלא נעבדה, נפקא מינה לנחל איתן, אי נמי למקח וממכר. בתולת שקמה כל זמן שלא נקצצה, נפקא מינה למקח וממכר, אי נמי למקצצה בשביעית, כדתנן: אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, מפני שהיא עבודה" (נדה, ח ע"ב).


שם עברי: שקמה   שם באנגלית: False Sycomore Fig   שם מדעי: Ficus sycomorus


נושא מרכזי: מדוע היה צורך לקצוץ את השקמה?


בפירוש רש"י מובא תאור מדויק של תפקיד קציצת השקמה: "שלא נקצצה - כן מנהג לקוצצה כדי שירבה עוביו ויוציא ענפים הרבה במקום החתך ונקרא סדן שקמה. למקח וממכר - לפי שנוח לו בבתולה שילדה היא ויקצצנה ומתעבה". כך מפרש רש"י גם בערכין (יד ע"א): "אלא חרוב המורכב וסדן השקמה - שהם זקנים וגדולים מאד ויונקים משדה הקדש טפי משאר אילנות והכי מפורש בב"ב סדן השקמה דדרך שקמין לקוץ אותם כדי שיגדלו בעובי וקודם שנקצץ קרי ליה בתולת שקמה ולאחר קציצה קרי ליה סדן השקמה הכי תניא במסכת נדה".

עיקר גידולה של השקמה היה על מנת להפיק ממנה קורות וכפי שאנו מוצאים במשנה (בבא מציעא, פ"ט מ"ט): "המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות, לא יזרענה פשתן, ואין לו בקורת שקמה. קבלה הימנו לשבע שנים, שנה ראשונה יזרענה פשתן ויש לו בקורת שקמה". מפרש רע"ב: "ואין לו בקורת שקמה - עץ תאנה של יער הוא, וקוצצים ענפיו לקורות הבנין, והם חוזרים וגדלים, ופחות משבע שנים אינן נעשות קורות. הלכך קבלה לפחות משבע שנים לא יקוץ קורות שבה, דלאו אדעתא דקורות נחית, דבשנים מועטות אינם חוזרים לקורות. אבל קבלה לשבע שנים, שנה ראשונה זורעה פשתן וקוצץ שקמה שבה". מדברי המשנה משתמע שניצול השקמה לקורותיה היה בעדיפות ראשונה ורק כאשר משך זמן השכירות היה קצר מדי היה על הקונה להסתפק בפירות. קורות השקמה שימשו למטרות שונות כמו למשל לקירוי בתים לא גדולים (לקירוי מבנים גדולים העדיפו להשתמש בעצי הארז הארוכים יותר והעמידים למזיקים).

על שימוש זה ועל שני מאפיינים פיסיקליים של קורות השקמה אנו לומדים מהלכות הנוגעות לאופן בניית תקרות: "המשכיר בית לחבירו ונפל, חייב להעמיד לו בית. היה מקורה בארזים לא יקרינו בשקמים בשקמים לא יקרינו בארזים" (תוספתא מסכת בבא מציעא (ליברמן) פ"ח לב). על ההבדל בין שני סוגע העצים ניתן ללמוד באופן מפורש יותר בגמרא בבבא מציעא (קיז ע"ב) העוסקת במגבלות המוטלות על דיירים בבית משותף שנפל לשנות את סוג העצים המשמשים לקירוי הבית: "אמר רב אחא בר אדא משמיה דעולא: תחתון הבא לשנות בגויל שומעין לו, בגזית אין שומעין לו, בכפיסין שומעין לו, בלבנים אין שומעין לו. לסכך בארזים שומעין לו, בשקמים אין שומעין לו ... בארזים אין שומעין לו, בשקמה שומעין לו וכו'". מפרש רש"י: "ארזים - בקורות של תקרה תחתונה קמיירי, וארזים מתקיימין מן השקמין, ומשאן כבד. בא לשנות תחתון - משקמים לארזים שומעין לו, שמהנהו לעליון שמתקיים וחזק מקום מדרך רגליו, מארזים לשקמים אין שומעין לו, מפני שהן נוחין להשבר". מהלכה זו אנו לומדים שאמנם הארזים חזקים יותר אך גם כבדים יותר לכן לדייר העליון עדיפים עצי ארז ואילו לדייר התחתון עדיפות קורות השקמה הקלות יותר שאינן מכבידות כל כך על קירות ביתו. קורות השקמה אכן נחשבות לקלות, בעלות מבנה סיבי מחוספס ובעלות איכות ירודה עבור בניית רהיטים.

לצורכי בניה נהגו לגדוע את גזע השקמה, לאחר שהגיע לעובי מתאים, כדי שבמקום הגדם תצמחנה קורות ישרות וארוכות (על המנגנון הביולוגי הקשור לתופעה ראה ב"הרחבה"). שקמה שעדיין לא נכרתה קרויה "בתולת שקמה" כאמור בסוגייתנו. מלאכה זו של גדיעת השקמה היתה מקובלת וחז"ל דנו בה בהקשרים הלכתיים שמהם ניתן להסיק על אופן ביצועה. בשביעית (פ"ד מ"ה) אנו לומדים: "... הקוצץ קורות שקמה לא יחפהו בעפר אבל מכסה הוא באבנים או בקש. אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה. רבי יהודה אומר: כדרכה אסור, אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעל הארץ". מפרש הרמב"ם במקום: "ובתולת שקמה, הוא צמיחה ראשונה שלה לפני שתקצץ. ושקמה, "אלגמיז" והוא מין תאנים, קוצצין את האילן בגובה ידוע ויהיה בזה תיקון האילן כמו הזמירה לכרם. ר' יהודה אומר שאסור לקצוץ אותו במקום הידוע, ומותר לקצצה עם פני הארץ או למעלה מעשרה, לפי שדרכה להקצץ בתוך עשרה. והלכה כר' יהודה".

מתוך האיסור לקצוץ את השקמה בשביעית בטווח שמעל פני הקרקע עד לגובה 10 טפחים ניתן להסיק שבשנים אחרות נהגו לקצוץ בגובה זה. בגמרא (בבא בתרא, פ ע"ב) אנו מוצאים הגדרה מדוייקת לגובה הקציצה הרצוי על מנת לאפשר צימוח קורות: "תנו רבנן: הלוקח אילן מחבירו לקוץ מגביה מן הקרקע טפח וקוצץ, בתולת השקמה ג' טפחים, סדן השקמה ב' טפחים וכו'". גובה הקציצה נקבע על מנת לאפשר את התפתחותם מחדש של העצים (1). לאחר הקציצה החליקו את הגדם או קצצו את הגזע באופן מדורג: "הקוצץ קורה של שקמה (בשביעית) הרי זה לא יחליק ולא ידריג אלא מכוין כדי שתהא קיצתה שוה וכו'" (תוספתא, שם, פ"ג הלכה י"ד). מלאכה זו של גידול שקמים לצורך גידול קורות איננה קיימת היום.

מעדויות ארכיאולוגיות ניתן ללמוד שהשימוש העיקרי של קורות השקמה היה לצורך קירוי, ארונות קבורה, בניית עגלות וגילוף פסלים. עצת השקמה אינה סופגת לחות והיא עמידה כנגד ריקבון. מסיבות אלה נהגו המצרים להשתמש בעצי שקמה לבניית ארונות ההחנוטים, שאכן נשתמרו במשך אלפי שנים. בתוספתא (בבא בתרא (ליברמן) פ"ג הלכה ו') אנו מוצאים שהשתמשו גם בענפים הדקים ולא רק בקורות, כנראה עבור הדליית גפנים: "המוכר את הכרם, מכר את הקנים ואת הדוקרנין ואת זמורות שקמה שבתוכו, אבל לא מכר לא את העצים ולא את האבנים סוירות בין לנירו ובין לגדרו, ולא את זבלים ולא את קירות שקמה שבתוכו".

כאמור לעיל, גדם השקמה קרוי סדן. סדני השקמה היו שכיחים ולכן קראו לשקמה גם "סדן" או "עץ הסדן". בגמרא (בבא בתרא, ע"א) אנו מוצאים: "בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת: חוץ מחרוב פלוני, חוץ מסדן פלוני, מהו". מפרש הרשב"ם: "חוץ מחרוב - המורכב פלוני חוץ מסדן השקמה פלוני והיו בה הרבה חרובין וסדנא מהו". בפסיקתא רבתי ((איש שלום) פיסקא א - והיה מדי חודש) הדנה במשך זמן ימות המשיח אנו מוצאים בין שאר הדעות: " ... ר' ברכיה בשם ר' דוסא הגדול אומר שש מאות שנה דכתיב כימי העץ ימי עמי (ישעיה ס"ה כ"ב) איזה עץ? הסדן העושה שש מאות שנה וכו'". ממדרש מקביל אנו לומדים שהכוונה לשקמה: "... ר' הונא בשם ר' דוסא טעמיה דר' אבהו דכתיב כימי העץ ימי עמי וסדן של שקמה עושה בארץ ו' מאות שנה וכו'".




תמונה 1.  שקמה             צילם:   avishai teacher


שקמת הבר נפוצה מאד היום במזרח אפריקה מסודן עד דרום אפריקה עם חדירה גם לתימן. העצים הגבוהים גדלים ליד מים וליד אגנים של אפיקי נחלים ארעיים המהווים מרכיב בנופי הסוואנות. בכל מרחב זה השקמה מתרבה באופן מיני וההאבקה מבוססת על פעילות צרעה סמביונטית הנקראת צרטוסולן. פרחי השקמה סגורים בתוך מצעית קעורה  (תמונה 3) ולכן האבקתם תלויה בפעילות הצרעה צרטוסולן. צרעה זו חודרת לפגות השקמה ומטילה ביצים בשחלות הפרחים הנקביים ובה בעת מאביקה חלק מהפרחים בעזרת אבקה (תאי מין זכריים) שהביאה איתה מהפגה שבה נולדה. שיטה האבקה זו ייחודית לכל הסוג פיקוס ודומה לשיטת ההאבקה בתאנה. צרעה זו איננה קיימת במצרים וישראל ולכן השקמה איננה מייצרת בארץ זרעים ורבייתה אל-מינית בלבד. ריבוי לצורך גידול חקלאי מבוסס על רביה אל – מינית (השרשת ייחורים).

בתמונה 4 ניתן לראות את הצרעה סיקופאגה (הנפוצה בארץ) הדומה במבנה לצרטוסולן. שתי צרעות אלו חיות בפגות השקמה אלא שבניגוד לצרטוסולן הסימביוטית הרי שהסיקופאגה טפילה. צינור ההטלה שלה ארוך במעט מצינור ההטלה של הצרטוסולן ולכן היא מצליחה להטיל את ביציה בכל שחלות הפגה. כתוצאה מכך הפגות אינן מייצרות זרעים אלא רק משמשות כ"מדגרה" לצאצאי הסיקופאגה.
 

    
תמונה 2.  שקמה - פגות   תמונה 3.  פגות שקמה  בחתך אורך




תמונה 4. הצרעה סיקופאגה – אורך צינור ההטלה כמעט שווה לאורך הגוף כולו.          צילם: ידידיה מנדלבאום


אין ספק בכך שמצרים היתה האזור העיקרי שבו התפתחה השקמה למרות שכיום אין היא מתרבה שם באופן ספונטני. נראה שגם הפיכתה לגידול חקלאי התרחשה במצרים ומאז נכחדו בה אוכלוסיות הבר והצרעה צרטוסולן. אוכלוסיות טבעיות עדיין קיימות היום בשכנות למצרים בסודן. 

שרידים של שקמה מתחילים להופיע במצרים החל מהתקופה הקדם שושלתית. הממצאים העתיקים ביותר הם מ - 3650-3900 לפנה"ס. זמן לא רב מאוחר יותר (3,000 לפנה"ס) מופיעים שרידי שקמה בכמויות גדולות בחפירות שונות במצרים. החל מהתקופה השושלתית הקדומה השקמה הייתה (ועודנה) גידול מוערך בעמק הנילוס התחתון. היא מספקת באופן קבוע פגות מתוקות ועץ (timber) בעל ערך גבוה. מחוץ למצרים היתה לשקמה תדמית ירודה יותר אם כי היא הוכנסה לחלקים החמים של ארץ ישראל ובמידה מצומצמת יותר לכמה אתרים בחופי הים התיכון (לבנון, קפריסין וטוניסיה). 

בצד תפקידה העיקרי של השקמה, כמקור לקורות, גם נאכלו פגותיה למרות שאיכותן היתה ירודה בהשוואה לתאנה. על מנת לשפר את איכות היבול נהגו במצרים וישראל לחתוך את פני השטח של הפגות הצעירות על מנת לגרות אותן להפריש אתילן שהוא הורמון ההבשלה. חיתוך הפגה ימים אחדים קודם ההבשלה גורם להתפתחותה המהירה בגודל ובמתיקות. טכניקה זו היתה מקובלת כבר במצרים העתיקה כפי שניתן להסיק ממציאתן של פגות מיובשות הנושאות את סימני החיתוך האופייניים באתרים ארכיאולוגיים בני אלפי שנים. עדויות לפעילות זו ניתן למצוא גם בספרות חוקרי הטבע היוונים והרומים. קיימות אוכלוסיות שבהן אין צורך לבצע את פעולת החיתוך משום שהן פרטנוקרפיות (התפתחתותן איננה תלויה בהאבקה וביצירת זרעים) כפי שהדבר קיים באוכלוסייה הנוכחית של השקמה בישראל. 

פעולה חקלאית זו של חיתוך פני פגות השקמה נקרא, כפי הנראה, במקרא בשם "בליסה" או "סיטוף" בספרות חז"ל. הנביא עמוס אומר על עצמו: "ויען עמוס ויאמר אל אמציה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, כי בוקר אנכי ובולס שקמים" (עמוס, ז י"ד). תרגום השבעים והוולגטה מפרשים ש"בולס" הוא הפוצע את פגת השקמה. פעולה דומה התבצעה גם בתאנים ועל כך נאמר במשנה בשביעית (פ"ב מ"ה): "סכין את הפגים ומנקבים אותם עד ראש השנה וכו'". מפרש שם הרמב"ם: "סכין את הפגין, סכין את הפירות הפגין כדי למהר בשולן. ומנקבין אותן, שעושין בהן נקבים, וכן דרך תאנים של קצת מקומות אצלינו שאינן מתבשלין עד שסכין קיסם ונוקבין בו קצה כל גרגר מהם וכו'".
 

הרחבה

האדם בזמן המשנה והתלמוד, והרבה קודם, הכיר את הפיסיולוגיה של השקמה וידע כיצד להביא אותה לייצר קורות רבות וישרות במהירות במקום לייצר גזע אחד עבה המתפתח לאט. כידוע לכל עץ יש צורה אופיינית ובמקרים רבים ניתן לזהות עצי בר ואף עצי פרי מרחוק רק על פי המבנה הכללי שלהם. לדוגמה קשה שלא לזהות במבט מרחוק את שיטת הסוכך. מבנה העץ מבוקר על ידי הורמוני צמיחה המרוכזים בחלקים העליונים של העץ ובעיקר בצמרת. הורמונים אלו מבקרים את אופן חלוקת התאים ובעקבות כך את אופן התפצלות הענפים. אחד או יותר מההורמונים המופרש מהצמרת משפיע על עיכוב התפתחותם של ענפים חדשים, כאשר התוצאה היא, התפתחות העץ כלפי מעלה ללא פריצה של ענפים צדדיים. לתופעה אנו קוראים "שלטון קודקדי". בעלי מטעים המעוניינים לגרום לפריצה של ענפים רבים גוזמים ענפים מרכזיים או מכופפים את הענפים כלפי מטה. הדבר גורם לשינויים בריכוזי ההורמונים המווסתים ובעקבותם מתפתחים ענפים רבים. כאשר אנו רואים עץ שבמקום לפתח גזע מרכזי אחד מפתח גזעים רבים קרוב לוודאי שעבר כריתה שבעקבותיה הוסר ה"שלטון הקודקודי".

עץ שקמה שלא טופל מפתח גזע מרכזי בלבד המתפתח באופן איטי. הקצב נקבע על ידי העובדה שכל האנרגייה של העץ מושקעת בגזע בודד בעל היקף רחב מאד. לגזע כזה אין שימוש בסדרי גודל קצרים יחסית של זמן. לבעל השקמה עדיף לקצוץ אותה ולסלק את ה"שלטון הקודקודי". התוצאה היא התפתחות גזעים רבים בצורת קורות במשך זמן קצר יחסית. לאחר שהקורות התפתחו לאורך הרצוי ניתן לקצצן ולהמתין שנים נוספות להתחדשות קורות נוספות. 
 
 


(1) על הסיבה לקביעת גובה זה ראה במאמר "זיתים לקוץ מניח שתי גרפיות".

 

 

מקורות עיקריים:

יהודה פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 238-239).

Zohary D. and Hopf M., Domestication of Plants in the Old World. pp. 164-165
 

לעיון נוסף:

שקמה באתר צמח השדה
 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר