חשיבות המיעוט
ערכין ה ע"א
"האומר רגלה של זו עולה ...דמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר שבה, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים: ...כולה עולה".
במה נחלק רבי מאיר עם כל חבריו?
במקומות רבים בגמרא הוזכרה שיטתו של רבי מאיר דחייש למיעוטא.
הלכות רבות קבע רבי מאיר לשיטתו זו. במסכת חולין דף ו ע"א גזר על הכותים – "לטעמיה, דחייש למיעוטא". גם בדין סימני הגדלות במסכת נדה דף מח ע"א אמרו: "ורבי מאיר לטעמיה דחייש למיעוטא, ורבנן לטעמייהו - דלא חיישי למיעוטא".
לרבי מאיר יש חשיבות למיעוט, והוא אינו בטל בכדי. לכן מבואר שלשיטתו אין מניעה לכך שמיעוט הבהמה יתקדש.
אולם לדעת שאר החכמים, אין חשיבות למיעוט עד שתתפס בו קדושה לבדו. ואם מחמת חשיבותה הרבה, בכל זאת נתפסה הקדושה באותו מיעוט, אין מציאות שהיא תישאר רק בה, והיא בהכרח מתפשטת בבהמה כולה.
ומסופר במסכת יומא דף פג ע"ב:
"רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא, רבי מאיר הוה דייק בשמא רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא.
כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפיזא, יהבו להו. אמרו לו: מה שמך? - אמר להו: כידור. – אמר {רבי מאיר בלבו}: שמע מינה אדם רשע הוא, שנאמר (דברים לב) כי דור תהפכת המה. רבי יהודה ורבי יוסי אשלימו ליה כיסייהו {הפקידו אצל בעל המלון את ארנקם}, רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה. אזל אותביה בי קיבריה דאבוה. אתחזי ליה בחלמיה: תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא {נתגלה לו אביו בחלום ואמר לו: בא קח את הארנק המונח לראשי}. למחר אמר להו: הכי אתחזי לי בחלמאי! אמרי ליה: חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא. אזל רבי מאיר, ונטריה כולי יומא, ואייתיה. למחר אמרו לו: הב לן כיסן! אמר להו: לא היו דברים מעולם. אמר להו רבי מאיר: אמאי לא דייקיתו בשמא? אמרו ליה: אמאי לא אמרת לן מר? אמר להו: אימר דאמרי אנא חששא, אחזוקי מי אמרי?".
וצריך ביאור מה ענה רבי מאיר, מה בכך שבעל שם מפוקפק אינו מוחזק בכך שגם מעשיו יהיו מפוקפקים, סוף כל סוף היה לו להזהירם שיחששו לכל הפחות!
אלא שרבי מאיר בעצמו, חשש כשיטתו הוא. אבל הוא לא שיתף בחששותיו גם את רעיו, ביודעו שחלוקים הם עליו ואינם רגילים לחשוש למיעוט.
