הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הסבר הביטויים: "הלכה כבתראי - בתנאים"; "בית דין של אחריהם"; "לא שמענו"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
בכורות מ ע"א
מתני'. נשבר עצם ידו ועצם רגלו, אע"פ שאינו ניכר. מומין אלו מנה אילא ביבנה, והודו לו חכמים, ועוד ג' הוסיף, אמרו לו: לא שמענו [אלא] את אלו. שגלגל עינו עגול כשל אדם, ופיו דומה כשל חזיר, ושניטל רוב המדבר בלשונו. ב"ד של אחריהן אמרו: ה"ז מום."
1.
במשנה משמע שחכמים חלקו בעניין אחד עם התנא איליא, ו"בי"ד של אחריהם" הסכימו עם איליא.
2.
רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ז:
ששה בפה, ואלו הן: מי שניקב שפתו אפילו אחת מהן, מי שנפגמה שפתו, מי שנסדקה שפתו והוא שנסדק מזר שלה עד שתחלק לשני ראשים, מי שעצם לחיו התחתון עודף על העליון כל שהוא, מי שפיו נבלם מחמת גופו וברייתו, אבל אם נבלם מחמת הרוח אינו מום, מי שניטל רוב המדבר של לשונו.
3.
כסף משנה הלכות ביאת המקדש פרק ז הלכה ז:
ומ"ש ושניטל רוב המדבר של לשונו. שם במשנה (דף מ') גבי מומין שמנה אילא ביבנה ואף ע"פ ששנינו שם שזה אחד מהמומים שאמרו לו חכמים לא שמענו את אלו הא מסיים התם במשנה שבית דין של אחריהם אמרו הרי זה מום וקי"ל כוותייהו משום דבתראי נינהו
ועוד שהסכימו לדברי אילא שהיה בקי מאד
ועוד שהחכמים שלא הודו לו לא נחלקו עמו ממש אלא אמרו לא שמענו את אלו ואין לא שמענו ראיה:
ה"כסף משנה" מסביר שהרמב"ם פוסק כדעה האחרונה במשנה - כ"בית דין של אחריהם" - והוא מביא 3 נימוקים להכרעה זו:
3.1
"בי"ד של אחריהם" נחשבים "בתראי", והכלל הוא: "הלכה כבתראי". יש בזה חידוש גדול, שגם בין התנאים פוסקים לפי הכלל של "הלכה כבתראי" דהייינו לפי התנא המאוחר יותר ובדרך כלל סדר התנאים במשנה הוא כרונולוגי.
3.1.1
ונראה שדבריו של ה"כסף משנה" שפוסקים לפי "בתראי" במשנה מדובר רק בשני חכמים שקולים שאין כלפיהם שום כלל הכרעתי אחר.
3.1.2
וחשוב להדגיש: במשנתנו יש כאילו שני "חכמים" כשכל קבוצת "חכמים" חיה בדור אחר. הקבוצה הראשונה חיה בימי התנא איליא, והקבוצה השניה חיה מאוחר יותר. ולא ברור מדוע הם מכונים "בי"ד של אחריהם" – אולי כדי להבדילם מהקבוצה הראשונה.
3.1.3
ואולי המשנה מדגישה שהקבוצה השניה איננה קבוצה "רגילה" של חכמי בית המדרש, אלא הם ישבו בתור "בית דין", ולכן יכלו לחלוק על "חכמים" מתקופת איליא. והלכה כקבוצה שהיא "בתראי".
3.2
כנראה שהסבר זה לא מקבל את הענין של "בתראי", ולכן הוא אומר ש"בי"ד של אחריהם" מסכימים לדברי איליא, ואיליא עצמו היה בקי מאד באבחנת מומי בהמה.
3.2.1
נראה מדבריו שהוא מתכוון לומר, שאמנם איליא הוא "יחיד" לעומת "חכמים" אבל כיון ש"בי"ד של אחריהם" מצטרפים לדעתו הרי שדעתו מכרעת.
3.2.2
נראה שהעיקרון כאן הוא, שפוסקים לפי הדעה שמסתברת יותר - "מסתבר טעמיה". כלומר, כשיש "רבים" נגד "רבים" הדעה המכרעת תהיה זו שמסתברת יותר. אמנם אין כאן עניין של סברא אלא של מומחיות, ואיליא היה מומחה במומים, ולכן הלכה כאיליא ו"בי"ד של אחריהם".
3.3
הנימוק האחרון: חכמים בכלל לא חולקים על איליא. ולכן פשוט שהלכה כאיליא וכ"בי"ד של אחריהם". חכמים לא חלקו על איליא אלא הם אמרו "לא שמענו" – כנראה לא קיבלו במסורת דבר זה.
4.
ראה "מתיבתא", הערה לג, וב"ילקוט ביאורים", עמוד יא, ומביא בשם ה"חזון איש", ש"חכמים" כן חולקים על איליא, ובכל זאת הרמב"ם פסק כ"בי"ד של אחריהם" מפני "שאנו תלמידי הבית דין שאחריהם". כנראה שהוא מתכון להסבר הראשון של ה"כסף משנה".
4.1
וזה לשון החזון איש:
"... דכיון דסיים רבי במשנתו דב''ד של אחריהם אמרו הרי אלו מומין הרי אנו תלמידיהון ועושין כמותן..."
משמע מדבריו שהדגש הוא על רבי יהודה הנשיא שהוא זה שהכריע, שהלכה כ"בי"ד של אחריהם". ונראה שאולי כוונת ה"חזון איש" היא לאותם דברים של ה"כסף משנה", ש"בי"ד של אחריהם" נחשבים כ"בתראי".
וראה גם ב"שוטנשטיין", הערה 45.
