ריפרוף מהיר על הדף / ארנון סגל
מסכת בכורות דף לח
מדור שבועי המתפרסם בימי חמישי בעיתון "מקור ראשון"
פירסום ראשון: כל הפרטים על עדותו של חזקיה בן עיקש לפני רבן גמליאל ביבנה * ועוד בדף היומי: כיצד תמנעו מגולגולת שברשותכם לטמא באוהל? (קידחו בה במקדח גדול) * למה טיפות עיניים ממש לא מומלצות לבכורות? * וגם לימוד קצר על מומים בגובה העיניים (וכאלה הבולטים יותר)
כך העיד חזקיה בן עיקש ביבנה: בעוד כלי חרס קונבנציונאליים נטמאים טוטאלית רק בטומאה שנגעה בתוכם ולא בגבם [אלא גבם בלבד נטמא], כלי חרס נטול בית קיבול אינו מקבל את הדין הנ"ל, ואם נטמא גבו, נטמא גם תוכו. מיד הכריז רבי יצחק שאין להבין את דבריו של בן העיקש כפשוטם, וכלי חרס שאין לו תוך, איננו מטמא כלל. בניגוד לעמיתיו המתכתיים או העשויים מחומרים סבירים יותר, כלי חרס שאין לו תוך פשוט לא שווה כלום. על כלי המתכות אפשר לפחות לדרוך, אבל אם ידרסו על חרס הוא פשוט ידרס ויישבר וחבל.
ובמעבר חד: גולגולת המתגלגלת באוהל, שמישהו קדח במוחה כעובי מקדח – אין בכוחה עוד לטמא את כל מה שבאוהל, כגולגולת בריאה של מת. כך לפחות לדעת בית שמאי. לדעת בית הלל, לעומת זאת, שיעור הקדיחה הוא כזה שאם היו בוחרים לקדוח כך באדם חי, הוא כבר לא היה חי. אם קשה לכם לשער בכמה מדובר בדיוק, אנא אל תערכו ניסיונות, וסימכו על הבנת הגמרא בעניין.
אגב חורים בראש, עוברים כעת לדבר על סוגי מקדחים: לדעת רב פפא קוטרו של מקדח גדול הוא כמטבע סלע מבית נירון קיסר, כלומר משהו גדול במיוחד. חור בראש, אם כן, שלדעת בית שמאי מבטל את טומאת הגולגולת רק אם קוטרו כמקדח, הוא לדעת רבי מאיר חור של מקדח גדול בקוטר סלע נירונית, ואילו לדעת חכמים זהו נקב של מקדח קטן, משהו בין סלע נירונית לסלע רגילה.
משנה: עפעף העין של בכור בהמה שניקב, נפגם או נסדק, כתמים דקים שעל העין במגוון צורות מעניינות (חילזון או נחש), וחוט לבן החוצה את גלגל העין ונכנס אל האישון – כל אלו הם מומים שדי בהם כדי לפטור את הבהמה מהצורך לעלות על גבי המזבח (בחלקים כמובן, ועם מלח). לעומת זאת, חוט שחור החודר אל החלק הלבן שבעין אינו נחשב למום (אף שתודו שלא הייתם מתחתנים עם בכור כזה).
גמרא: ה'דוק' שבעין, סוג של עכירות או קטרקט, אם הוא משוקע בגובה העיניים זהו מום, אך אם צף על גבי העין, הכל בסדר. זאת, יש להדגיש, דווקא בדוק שחור. בלבן דווקא כשהוא צף מעל העין הרי זה מום, ואילו כששקוע – לא.
חילזון ונחש, על אף היותן שתי חיות עצמאיות לחלוטין ובלתי קשורות בעליל זו לזו, בעיני הגמרא הן אותה מכה ממש, לפחות כשמדובר על כתם בצורתם בתוך העין (בהקשר זה סיפר רבי יוחנן בן אלעזר סיפור מעניין, אבל נותיר אתכם במתח לקרוא זאת בדף עצמו).
האם יש מומים בלבן שבעין? לדעת רבי מאיר התשובה חיובית בהחלט, מכיוון שהשם התנ"כי למומים מהסוג הזה, 'תבלול', מרמז על כך שכל דבר היוצר בילבול בעיניים נחשב כמום, ואילו לדברי רבי יוסי ממש לא, כי הלבן איננו נחשב חלק מהעין (אלא 'חלב העין').
משנה: טיפות לבנות בעין (המכונות חוורוור) שנשארות בה במשך שמונים יום, הן סיבה מספקת לשחוט את הבכור שלקה בהן (כי קרבן הוא כבר לא יהיה). לדעת רבי חנניא בן אנטיגנוס צריך לבדוק שלוש פעמים בתוך אותו זמן האם התרפא החוורוור. גם בכור שעיניו אינן מפסיקות לדמוע הוא בעל מום. כדי לבדוק אם הבכיין הוא באמת בעל מום קבוע, מאכילים אותו בעשב לח ואחר כך ביבש (רק כזה שגדל על מי גשמים, ובשום אופן לא גידולי שלחין), וזאת במשך שלושה חדשים. רק אם הרפואה הבדוקה הזאת לא הועילה כלל, והבכור פשוט לא מסוגל לעצור את דמעותיו, שוחטים אותו (ואז, בדוק, הוא כבר יפסיק).
המשנה הזאת מבטאת רק את דעת רבי יהודה, כי לרבי מאיר חוורוור קבוע הוא כזה שלא התרפא במשך ארבעים יום, וגם מים היורדים מהעין נחשבים כמום רק אצל מי ששבר שיא עולמי ובכה ברציפות במשך שמונים יום.
הוראות שימוש לבעלי בכורות בוכיים: יש להאכיל אותם לפחות כגרוגרת עשב לח ויבש בכל יום.
