זהירות בכבוד תלמיד חכם / הרב אריאל קליין

מדוע רב הונא כה הקפיד על שאלת תלמידו? האם אכן התלמיד לא נזהר בכבוד רבו?

פסחים קז ע"א

בבבא מציעא לג,א, מובא דין הקדימות בעניין השבת אבידה, כאשר שתי אבידות לפניו – אבידת אביו ואבידת רבו. המשנה קובעת כי אבידת רבו קודמת לאבידת אביו. בהמשך, הגמרא מביאה שאלה ששאל רב חסדא את רבו, רב הונא: "תלמיד וצריך לו רבו מאי?", מסביר רש"י: "ששמע שמועות שיש בידו מפי אחרים" – כלומר, במקרה שהרב זקוק לתלמידו, משום שהתלמיד למד הלכות מתלמידי חכמים שרבו לא למד מהם, האם דין הקדימות לרב זה עדיין קיימת או שמא אביו קודם?

והנה, להפתעתנו הרבה, במקום למצוא בהמשך הגמרא תשובה עניינית לשאלה תמימה זו, אנו מגלים שבעקבות שאלה זו, פרץ סכסוך קשה בין רב חסדא ורב הונא:

"אמר ליה: חסדא חסדא! לא צריכנא לך! את צריכת לי עד ארבעין שנין. איקפדי אהדדי ולא עיילי לגבי הדדי." (1)

לכאורה, בצורה פשוטה נראה, כי רב הונא הבין שרב חסדא רומז לו שהוא, רבו, זקוק לו, התלמיד, מבחינה הלכתית. רמיזה כזו ודאי עלולה לפגוע ברב הונא ואם כן, איך ייתכן שרב חסדא, חלילה, לא חש לכבוד רבו ולא נזהר מספיק בדברו אליו?

שמא ניתן לומר, כי הפגיעה נבעה מסיבה אחרת. ייתכן, שרב הונא הבין שרב חסדא רומז לו, שהוא, רב הונא, זקוק לרב חסדא מבחינה כלכלית. ראיה לתפיסה זו ניתן לראות בסיפור אחר במסכת מגילה (כז,ב) בו מסופר על רב הונא שהתקשה בקניית יין לקידוש בשבת, עקב עוניו:

"רב הונא הוה אסר ריתא (-חגר עצמו בחתיכת גמי, כיון שלא היתה לו חגורה) וקאי קמיה דרב,
אמר ליה: מאי האי? (-מדוע אינך חוגר חגורה רגילה?)
אמר ליה: לא הוה לי קידושא, ומשכנתיה להמיינאי, ואתאי ביה קידושא (-משכנתי את חגורתי כדי לקנות יין לקידוש)."

ייתכן שכבר עברו על רב הונא שבתות רבות בהן לא היה סיפק בידו למצוא ממון על מנת לקנות יין לקידוש בשבת.

לעומתו, תלמידו רב חסדא היה עשיר מאוד, כמבואר במסכת פסחים (קיג,א), שהתעשר ממכירת שיכר(2). אם כן, ייתכן שרב הונא היה קונה מרב חסדא שיכר לשבת, ואולי אפילו רב חסדא היה נותן לו יין במתנה.

לאור זאת, נוכל להציע הסבר חדש, המצדד בגרסת הגמרא כפי שלפנינו, במסכת פסחים (קז,א): "בעא מיניה רב הונא מרב חסדא: מהו לקדושי אשיכרא?". רבים דנו בקושי שבגרסה זו – מדוע רב הונא מבקש תשובה מרב חסדא, אשר היה תלמידו, היינו מצפים שרב חסדא ישאל את רב הונא ולא להיפך!

ואכן, יש המגיהים גרסה זו והופכים בין השואל לנשאל, כך הגיה הב"ח, רש"ש ציין שזו הגירסא ברא"ש, והוסיף המצפ"א שכך עיקר, כיון שרב חסדא תלמידו של רב הונא היה.

לעומתם, היעב"ץ בהגהותיו, מצדד בגרסת הגמרא שלפנינו ומסביר שרב הונא שאל את רב חסדא, כדרך ש"הרב שאל לתלמידו לנסותו אם ידע להשיב לו והכי אשכחן טובא... דרב חסדא תלמיד חבר דרב הונא הוה... משום הכי קאמינא דלחדודי ליה קבעי".

כאמור, לאור ראשית דברינו, ייתכן שניתן להעלות כאן הצעה נוספת מדוע גרסת התלמוד שלפנינו איננה שגויה: רב הונא לא התכוון לשאול את רב חסדא שאלה הלכתית, אלא רק התכוון לרמוז לו שאין לו עדיין יין לשבת. הוא ציפה שרב חסדא יבין את הרמז וייתן לו לפחות שיכר, בכדי שיוכל לקדש עליו שכן רב חסדא עסק בייצור שיכר או שייתן לו כסף לקניית יין, שכאמור, רב חסדא היה עשיר.

רב חסדא, בתמימות ליבו, לא הבין את הרמז וענה על שאלה זו בהיבט הלכתי – שאין מקדשים ומבדילים על שיכר.

בכך ניתן למצוא מעין סיוע לראשית דברינו. הסיבה שגרמה לרב הונא להיעלב, כביכול, משאלתו התמימה של רב חסדא בגמרא בה פתחנו "תלמיד וצריך לו רבו מאי", היא כי אכן רב חסדא היה תלמיד שרבו צריך לו, אך לא מבחינה רוחנית, לשמועותיו, אלא מבחינה כלכלית, ושמא ברגע ששמע רב הונא את השאלה, חשב שלכך רומז רב חסדא בשאלתו וזה מה שגרם לו להקפיד עליו.

לבסוף, אציין שרב הונא ורב חסדא הצטערו על הקפדתם זה על זה, כפי שמסופר בהמשך:

"יתיב רב חיסדא ארבעין תעניתא משום דחלש דעתיה דרב הונא, יתיב רב הונא ארבעין תעניתא משום דחשדיה לרב חסדא."

וכן, שבהמשך ימי רב הונא, בעקבות מסירות נפשו להדר במצוות קידוש בשבת, הוא זכה להתעשר כברכת רב (מגילה כז,ב) וכן מצינו שהיו לו ארבע מאות חביות יין (ברכות ה,ב).
 

(1) יש לציין שלפי המהרש"א והמהר"ם שיף יש לפסק את המשפט בצורה שונה: "אמר ליה: חסדא חסדא! לא צריכנא לך, את צריכת לי! עד ארבעין שנין איקפדי אהדדי ולא עיילי לגבי הדדי" – לפי פיסוק זה, יוצא שהשנים הקפידו זה על זה במשך ארבעים שנה!
(2) " אמר רב חסדא: אי לא דרמאי שכרא לא איעתרי".