מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ
סנהדרין עה ע"א
"אמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר: מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם (משלי ט, יז)".
וקשה,
מניין לרבי יצחק שתופעת מתיקות המים הגנובים תחילתה בחורבן הבית? אדרבה, הרי נלמד הדבר מפסוק במשלי שלמה בן דוד, ולא רק שהחורבן לא היה בימיו, אלא שהוא זה אשר בנה את בית המקדש!
אלא שאף שסוף חורבן המקדש לא היה בימי שלמה, תחילת חורבן היתה, ובה עוסק הפסוק.
שכן ציוה קהלת בן דוד: רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ... כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים, וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת ט, ט). והעושה כן ומשמח חתן יחד עם הכלה הריהו "כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים" (מסכת ברכות דף ו ע"ב).
ומכלל הן אתה למד לאו, שאם מערער הוא את ביתו ואת ביתו של רעהו, ועיניו נתונות אל עבר מַיִם גְּנוּבִים וְלֶחֶם סְתָרִים – ואין לחם אלא אשה (מדרש אגדה שמות פרק ב, כ), אינו אלא מחריב את ירושלים.
ואותה מתיקות מים עליה העיד החכם מכל אדם כבר היתה בימיו אצל בעלי החורבן הפנימי והפרטי, והיא זו שהפכה נחלת הכלל אחר חורבן בית המקדש הכלל ישראלי.
וגם חורבן המקדש עצמו כבר החל בימי שלמה. שכך אמרו (שבת דף נו ע"ב; סנהדרין דף כא ע"ב) "בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים, והעלה שירטון, ועליו נבנה כרך גדול שברומי". בימי שלמה היתה "לבנה במילואה" בשיא תפארתה, אך אז החלה לדעוך. בונה המקדש הוא שהחל גם בחורבנו, באותה שעה שעירער את ביתו בקחתו על נשיו הרבות את בת פרעה המצרית ועובדת עבודה זרה (שם ושם).
